| |
טומי הולכת לתומה
|
 כינוי:
tomasa בת: 44 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 12/2007
שוב בכיתי באוטובוס
בעצם כבר שבועיים וחצי לא בכיתי באוטובוס. הפעם שעברה הייתה בדרך לבאר שבע. הדרך לדרום תמיד עושה לי בכי, ואז הבתים הנמוכים, המדבר, השכונתיות. יש לי ערגה ודחייה חזקים מאוד שם. מעולם לא גרתי שם. אבל יש.
והיום שוב בכיתי באוטובוס. ואז הגעתי לעבודה ואף אחד לא אמר לי יו טומי כמה רזית, או חייך אליי או צחק איתי, שידרתי לכולם - אל תתקרבו. והייתי כל כך קרובה להתקשר לסמס, משהו (תגידי, את קוראת עדיין? את עוקבת?) אבל לא עשיתי את זה. חשבתי לעצמי שבאמת באמת אני ילדה גדולה ודוחת סיפוקים.
השיחה של אתמול נתנה המון, את הכול כבר ידעתי, אבל היא נתנה לי כל כך הרבה כוח. וגם לגיטימציה כי וואלה דיברנו, וזה היה ממש ממש כל כך בסדר. ואז הלכתי ועשיתי את הדבר הנכון בשבילי. וכואב כואב כואב. כואב נורא. כמובן שכל היום אני בחרטות.
אבל במקום להתמכר לחרטות הלכתי לגן הבוטני, פה תכף מהעבודה. יש לי שם ספסל כזה חבוי שרואים ממנו את כל מי שעובר אבל אותי לר רואים והוא די רחב אז אפשר גם לשבת בישיבה מזרחית. ודיברתי עם עצמי. שאלתי את עצמי, טומי, מה את באמת מרגישה? את לא באמת רוצה את מה שאת חושבת שאת רוצה עכשיו? ממה נובע הכאב הגדול הזה עכשיו? ואם דברים היו נראים טיפ טיפ אחרת האם זה עדיין היה כואב כל כך? ומה קורה סביבך? ומה באמת מעציב אותך.
נאנחתי.
והלכתי לשיעור.
השיעור היה כל כך כל כך טוב!
כבר הרבה זמן אני לא מצליחה להתחבר לאינדיאניות שלי. והיום סיימתי את הכרוניקה השנייה והחלטנו שהגיע הזמן להתחיל לכתוב. טומי, אני חושב שכדאי שתתחילי לכתוב הוא אמר לי. ואני הייתי כל כך גאה בי. ואז בשיעור, הברקתי, ולא יצאתי אפילו פעם אחת ולא הגנבתי מבט לטלפון לראות אם יש לי סמס. והיו כמה דברים לשוניים שרק אני הבנתי. היה טוב.
ואז רצתי ללמד ושוב היה נהדר, ראיתי את החיוך של המתלמדות שלי, והתלמידים עצמם היו מתוקים ולפחות חמישה מצאו סיבות לדבר איתי בסוף השיעור.
חזרתי הביתה, מייל מהמלגה שאני מקבלת. בקרוב ערב חלוקת מלגות, אנא הודיעו לנו כמה בני משפחה / חברים תביאו.
ואז שוב התחלתי לייבב.
גם זה יעבור. תכף אלך לשבת בפינה ואחשוב למה את מייבבת מה הפעם? אימא תבוא אם תרצי, אבל את לא רוצה. למה את לא רוצה. והאם את רוצה שהוא יבוא או לא. ומה זה ייתן אם הוא יבוא. ואם אף אחד לא יבוא אז מה.
ונזכרתי בטקס הצטיינות של שנה שעברה. בגשם. במרצה שלחץ לי את היד. במסעדה ואז בבאר. וכאב כאב נורא. עכשיו אני כבר בוכה בקול.
לא שזו חכמה גדולה אני בוכה די הרבה מאז אתמול.
אי מצטערת אם אני גם מכאיבה, אבל באמת באמת הבלוג הוא כמו משפחה ואני רוצה להיות יכולה לכתוב פה לפחות שאני בוכה. ולפחות שאני נזכרת.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
