| |
טומי הולכת לתומה
|
 כינוי:
tomasa בת: 44 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 1/2008
גוש
כבר בשתיים הייתי צריכה ללכת. אבל בדיוק בשתיים כשהיא דיברה על הגוש הזה שלי שגם כשטוב לי הוא שם, והייתי בטוחה שהוא אצל כולם, והיא אמרה שזה משהו לא מפורק מספיק טוב מהילדות (וגם אמרה: את בטח תתעצבני שוב) התחלתי לנסות לשחזר מתי הייתה לי חרדה כזו בילדות. מתי הסתובבתי עם הגוש הזה בעבר. תמיד. לפעמים מינורי, סתם שוכב ככה בקרקעית של הבטן. ולפעמים עומד בגרון, חונק, תמיד ידעתי שהאסטמה שלי היא פסיכוסומטית.
כשהייתי קטנה, אולי בת שמונה. כל לילה לא נרדמתי. הייתי הולכת לסלון להעיר את אימא שלי לדבר איתה, כי לא הצלחתי להירדם. כל לילה. כל לילה. (למה היא ישנה בסלון בעצם?) והייתי נושאת את אותו מונולוג - עוד מעט סבתא תמות (דווקא עוד חיה), ואז את תמותי, ואז אבא ימות. ואולי גם אחותי תמות? ואני אשאר לבד. ואז גם אני אמות. ובאותו רגע, אם אני זוכרת את עצמי בגיל שמונה נכון, באותו רגע רציתי למות, רק לא לחיות לבד כשכולם ימותו.
ובעצם החרדה הלילית הזו. מהקריאות הנואשות "טומי!!!" באמצע הלילה, פעם פעמיים שלוש בשבוע, אולי יותר. ואני בת חמש. שש? ואבא שלי בוכה ואימא שלי בוכה. מעירה אותי. מוציאה אותי אל הסלון, אל תוך איזור המריבה. הרהיטים לא במקום. הוא שופך עליה מים קרים. הוא בוכה. היא צועקת הוא צועק היא בוכה. היא תופסת אותי על הידיים שמה אותי באמצע. מוציאה אותי מהמיטה אם צריך. ובטח שצריך, מי יגן עליה אם לא הבת בת החמש. שש? איך מי שיצר לי את החרדה יכול לפתור אותה?שנים התעוררתי למריבות שלהם. שנים הם הביאו אותי בכוח אל המריבות שלהם. וכשהקשבתי שוב לשיחות שלא הייתי צריכה להקשיב להן ושאלתי אותה אם לאבא יש מישהי אחרת, היא זרקה אותו מהבית. חזרתי הביתה והיא אמרה - אבא הלך. ארזתי לו מזוודה. ואז התקשרה למירה, המורה האהובה עליי, ואמרה לה שאני לא אבוא לבית ספר כי אני לא במצב טוב.
הכי רציתי לבוא לבית ספר.
כשבאתי לבית ספר רק אחרי שבוע, מירה חיבקה אותי חזק ומאז הפכה אותי לתלמידה האהובה עליה. לא מזמן כתבתי לה מכתב תודה. לא שלחתי. זה היה כבר בכיתה ו'. גם שם היה הגוש.
אבא שלי דווקא לא תפס אותי ושם אותי באמצע, לא החזיק על הידיים. אבל כששכחתי את הכפפה במתנ"ס, הוא שפך את האוכל שהכין על הרצפה מרוב רוגז ואמר לי לנקות. כשהם רבו הוא לקח את אחותי על הידיים ואמר שהוא הולך. והיא רדפה אחריו מושכת אותי ביד, ואני לא מצליחה לרוץ כל כך מהר. צועקים בוכים, היסטריה באמצע מרכז הקליטה במבשרת ציון.
פעם כשכתבתי פוסט על חברות שלחתי אותו לאבא. אני לא חושבת שמאז הוא עוקב. פעם רציתי שאחותי תקרא פה, היא בחרה שלא. עכשיו אני שמחה.
וכל זה. כל זה עלה בשתיים. בדיוק כשאני צריכה ללכת.
תכתבי? אולי תכתבי היא אמרה לי.
אז שאלתי אותה איפה.
החליפו לי את המחשב היא אמרה לי (למה החליפו למה לא החלפתי?) ואיבדתי את הדף עם הקישור. אני יכולה לחפש לבד אם את רוצה. מאז הפעם ההיא לא קראתי. (כל הפעמים ששאלתי אם היא קוראת) אם את רוצה תתני לי את הקישור שוב בפעם הבאה. אם את רוצה אני אחפש בעצמי.
אתן לך את הקישור אמרתי.
וכתבתי. כל מה שעלה לי בעקבות הגוש.
לא בטוחה שזה אותו גוש. אבל הגוש הזה מעולם לא הלך. היא טעתה בי היום, אמרה שהיא חושבת שאני מרגישה שרק קשר יתיר את הגוש. אבל אני בכלל לא חושבת ככה. הוא מעולם לא נעלם. הוא שם. גוש גושי.
והגיע הזמן לפרק אותו. נמאס לי ממנו כבר. לך, גוש. לך.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
