| |
טומי הולכת לתומה
|
| 2/2008
נחש צפע. נחש צפע.
הרגשתי היום שהכרזנו על מצב חירום בפגישה. תיארתי את החרדה, את הלחץ בחזה. את הלחץ בראש. את הגוש שהפך לכדור פינג פונג וקופץ לי משיפולי הבטן ועד לגרון מאיים לחנוק. את כאב הראש העצום. על איך אני חווה את עצמי. איך אני חווה את עצמי כשאני לבד, היא שאלה אותי? לפעמים שלווה, חזקה, רגועה. ולפעמים ערפל, חושך, חצץ, אבק. טומי. זה הרסני. היא אמרה לי. זה קורה יותר ויותר. פעם הייתי רוצה פשוט ברגע מסוים להיעלם. כמו שהשכנה אומרת - דום לב וזהו. אבל עכשיו, שאני במצב יותר גדול של חיות, אני מתמודדת. לא יודעת מה יותר גרוע. ואני הרגשתי שהינה הינה הגיע הרגע - אני מכריזה על עצמי במצב חירום ולוקחת את עצמי בידיים. אבל על ההרסנות לא הסכמנו. אני מרגישה שמה שהרסני אלה הדברים שאני עושה מתוך זה. אוכלת, יוצרת אינטרקציות בעייתיות, נתלית, שותה, מעשנת יותר מדי. ואז כמובן כועסת על עצמי וחוזר חלילה. היא חושבת שהרגש הזה עצמו הוא ההרסני בשבילי, וצריך לחפש את המקור. מתי חווית את זה בילדות? היא שואלת. קראת, לא? על הבלוג עוד לא דיברנו. דיברנו בטלפון ביום שישי והחלטנו לדבר על הבלוג. אבל עוד לא דיברנו. את רוצה לדבר על הבלוג? היא שואלת. בטח. זה את לא רוצה. אני עונה. קוראים לזה השלכה, היא מחייכת אליי. מסתכלת לי בעיניים כל הזמן, חבל שלא יכולה לתפוס את המבט. דווקא כמה פעמים הסתכלתי. כמעט כמעט היה קליק. האם כשאצליח, הטיפול ייגמר?
שולחת לאקס (האישה, אקס, הבלוגרית, לא ה-אקס. אויה) איזון ואהבה. היא שואלת אם אפשר רק אהבה. אני אומרת לה - אפשר רק איזון?
מלווה את אחותי שנוסעת למזרח. שדה התעופה מערבב אותי. ז'ה טם. טרמינל. שולחת סמס לאקס (האיש). אני מעורבבת. אז אני מערבבת גם אותו בדרך. וכדור הפינג פונג מתחיל להשתולל. מיד אני יוצרת רעש. מי בא איתי לבירה היום? אף אחד לא יכול. מזל. בכוח מתרכזת במאמר. שתיתי יותר מדי קפה היום. מפחדת שלא אירדם.
אבל יש עוגה, ואני לא נוגעת בה. במקום זה חתכתי לעצמי סלט. והינה עכשיו 22:15, בקרוב מקלחת חמה ואינשאללה עד 11:30 אסגור את הטלפון. אהיה במיטה. 7 שעות שינה. זה לא הרבה, אבל זה הרבה בשבילי בשבוע עמוס שכזה.
אז אני במצב חירום. מפסיקה להרוס את עצמי, ולהלקות את עצמי על ההרס העצמי.
קוד רד. חברים.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
tomasa