| |
טומי הולכת לתומה
|
| 3/2008
הגיגיה של עבת ירכיים
"את רוצה שאקום ותשבו ביחד?"
"אני לא מבינה, סליחה"
"вы хотите, я пересяду и вы сможете сидеть вместе"
פניה אורו. שיער חום מסולסל, אף קצת אדום. פנים אבודות, קשוחות. משהו בה מאוד מוחזק, אבל על סף דמעות. חברה שלה בלונדינית חייכנית סטייל מרילין מונרו, שתיהן מתקרבות לגיל 70, נוסעות באוטובוס הדחוס מהשוק לקרית מנחם, וגם אני בדרך לסבתא שלי.
"איך אמרת? תגידי שוב"
אני אומרת שוב, מיד מפשטת את השפה, לחינם אני מורה לעברית? מגלה לה שאני מורה לעברית. היא עצמה חודש בארץ. חברה שלה, מרלין, חיה כבר שנים בפרנקפורט ועכשיו מבקרת אותה פה. רוצה לראות שהיא בסדר. היא אופטימית הרבה יותר בקשר ליכולת של חברה שלה להסתגל לחיים הכל כך שונים פה. והיא, זו שיושבת לידי נראית כאילו היא איבדה תקווה. הן יורדות מהאוטובוס מצוידות בטיפים ללימוד עברית, בטלפון של אולפן שאני חושבת שהוא טוב יותר. ואני מפנה את האף השזוף הישראלי שלי לצד השני.
מתי הרגשתי מאוד רוסיה? כיתה ב', למדתי בבית ספר מסורתי. נפל לי הסידור מהיד, הרמתי אותו ושמתי על השולחן, מיד הצטופפו סביבי כל זבי החותם ומלמלו, תנשקי אותו. תנשקי אותו. למה באת ללמוד פה אם את לא מאמינה באלוקים?
למה בכלל אני מורה לעברית? תמיד חשבתי אינרציה ואיזה מזל יש לי. ואולי אני כזו חדלת אישים שזו פשוט הייתה הדרך הכי טובה שלי להתקבל. להגיד נה לכם. כמו אלה שהולכים לקרבי בצבא. נה לכם.
בזמן האחרון יש לי תחביב שכזה לדבר ברוסית בקול רם בטלפון בחדר המורים, פעם לא הייתי מעיזה, ועכשיו. על אפם ועל חמתם. נה לכם.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
tomasa