| |
טומי הולכת לתומה
|
| 4/2008
 כולם הבריזו לי היום ולא לא נעלבתי
תלמיד שלי רוצה להחליף איתי ידע מוסיקלי, שאכיר לו מוסיקה ישראלית והוא בתמורה יכיר לי מוסיקה אמריקאית שאני לא מכירה. הוא שלח לי את זה היום בבוקר. מאוד שמח, לא?
מה אשלח בחזרה? חינוך מוזיקלי הידד!
זה היה בסעיף המשמחים. ועוד לחברה טובה נולדה בת נעמה, והן שתיהן וגם האב נורא מתוקים ומאושרים. ועוד במקום לנמנם הלכתי להשלים שיעור ריקודי בטן.
וחוץ מזה, כולם הבריזו לי היום. לא נעלבתי. אבל הפסיכו התקשרה משופעת וביטלה, החליטה ללכת הביתה להבריא. לגיטימי. אז למה אני באטרף? היא אפילו שאלה אם הכול בסדר, והכל בסדר בגדול גדול גדול, לא?
אז למה אני באטרף?
יומיים לא הייתי עצובה בערב, זה הרבה, כי אני עצובה כל ערב. ודווקא היום שאני עם השותפה אני עצובה בערב. והיא דווקא שמחה כי כל הימים שלא הייתי עצובה לא הייתי בבית עד מאוחר והיא הייתה באטרף ולא היה לה על מי להוציא את זה ועם מי לדבר, ועכשיו היא עם ידיד והיא לא עצובה. ואני עצובה. יותר מדי סימביוטיקה.
ואני עצובה ואני באטרף, ומי יודע למה. אין סיבה. מה, לחפש בכוח?
אני באמת חיה מטיפול לטיפול? והוא תמיד כל כך קצר. ותמיד עולה משהו חשוב ממש בסוף וכשמתבטל עובר יותר מדי זמן בין פגישה לפגישה. וכן, אני יכולה לעבד דברים לבד אבל בתקופה האחרונה אני חוששת שגם באזני חברים וגם באזני הפסיכו אני טועת לא פעם כמה אני מאוזנת וחזקה ויודעת מה אני רוצה ולצערי הם כולם מאמינים לי.
בא לי להכריז קוד רד שוב אבל בעצם אני חזקה ומאוזנת ושמחה, לא?
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
tomasa