| |
טומי הולכת לתומה
|
| 4/2008
קפיצת מדרגה
יש את הקטע הזה בכל קורס שאני מלמדת, שיש מטרה בסוף, שידוע שצריך להגיע אליה, כמו בחינת רמה, או אמצע רמה או כל הפועל בהווה או משהו כזה. אבל לפעמים יש מין נקודת אור כזו, אחרי שמדשדשים הרבה זמן (מדשדשים בכיף כמובן) פתאום יש בכיתה קליק כזה, וכולם בבת אחת קוראים יותר טוב, זוכרים מילים, שמחים יותר. כאילו ירד האסימון וכולם מבינים את הסמיכות מצוין. היה לי כזה אתמול בטיפול. והמטאפורה הזו, היא מהפסיכו. ידעה איך לשכנע אותי שגם לנו זה קרה.
דיברתי מלא, הרבה יש יש יש אבל, הרבה אין. אבל לקראת הסוף כשרציתי מילים מסכמות וכוחות מחודשים, קצת אנרגיה לשבוע הזה של החופש, שגם יש בו חופש מטיפול, לא נשאר זמן. וגם לא מרחב. ואז היא אמרה לי שפעם כשמשהו היה רע אז הכול היה רע, אצלי. ועכשיו אני נאחזת בו. חברה אמרה לי אתמול שיש לי מרכז כובד, וגם אני הרגשתי את זה. בסופו שלדבר גם כשממש רע, אני רוצה לחיות.
אני כותבת, מתקשרת לאנשים שעושים לי טוב, יוצרת אינטרקציות חדשות ומעניינות.
אני מנסה להזכיר לעצמי את זה כל פעם שאני שוקעת. שיש איזה מועקה. כי ככל שהתקרבתי ברכבת מכרכור לתל אביב הרגשתי את המועקה מתלבשת, כמו טטריס, עוד נדבך ועוד נדבך. עוד קצת גוש, עוד קצת מועקה, עוד קורטוב חרדה. ודי, אני באמת לא רוצה את זה יותר. יש כמה רגעים כאלה בכל יום, אבל את המילים האלה פה אני כותבת כדי להזכיר לעצמי. שאני אני אני, סופר דופר אני. וכל רגע נתון משהו משתנה, וכל רגע נתון החלטות שאני עושה או עושים בשבילי משנות תמיד את הכול לטובה.
עכשיו נשאר רק להשתכנע.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
tomasa