|
קטעים בקטגוריה: , ..
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
אמרתי לך, לא לעשן.
אבל יכול להיות שציטטתי לא נכון את לאה גולדברג פה למעלה, פשוט כי הספר הקטן והמהוה שלי של שירי לאה גולדברג שאני מציציה בו לפחות פעם בשבוע לא איתי עכשיו.
מה שרציתי להגיד בעצם זה אמרתי לך, לנגן. אמרתי לך, לאהוב את עצמך. אמרתי לך, לנוח בשבת בבוקר. ומסתבר שאני יכולה.
תכונה מרגיזה חדשה, אני פשוט מתעוררת ואז אני כבר קמה. אני מתרגשת לכבוד הקפה, ובשביל זה אני קמה. מאוד מוזר. אני סוחבת עייפות, ולא באמת מצליחה לישון עד לרוויה. הינה. כבר קמתי. לפני שעה. הלכתי לישון בארבע.
אתמול היה רע, רע מאוד, בשלב מסוים בערב. רע עד כדי כך שאם הייתם שואלים אותי משהו הייתי יכולה רק לצפצף בתגובה וזהו. ואז התיישבתי לנגן. קודם דחיתי את זה אמרתי - אני צריכה לקנות מיתרים חדשים ורק אז אני יכולה. אבל לקחתי את הגיטרה, ועשיתי לעצמי מלא לה לה לה בראש עם הקולן וכיוונתי אותה ופשוט ניגנתי. צפויה לחלוטין את ג'וני מיטשל, both sides now. וגם את קרולינה אומרת שתיים, כמובן. איזה כיף.
ובאמת סיימתי לנגן ואמרתי לעצמי - אמרתי לך, לנגן. אמרתי לך. אז מה שלא על כל היד הציפורניים כבר בשלות ועל היד השנייה הן דווקא ארוכות מדי ואז מה שהמיתרים בני אלף שנה. תנגני, תאהבי את עצמך. את לא צריכה להיות טובה בזה, רק לאהוב את עצמך.
ובאמת באמת באמת אני ממש נאהבת. אני מגלה את זה שוב ושוב מכל מיני כיוונים ונורא מופתעת מחדש כל פעם. למה? מה קרה אי שם בילדות שגורם לי לפקפק בכל אהבה שמוענקת לי, ולרצות לאשר אותה שוב ושוב ושוב, ולפעמים גם להבריח עם כל האישורים האלה?
אמרתי לפסיכ' בפגישה האחרונה שהגיע הזמן, אני מוכנה להתחיל להיכנס לילדות שלי. פעם לא משנה איזה מניפולציה היא הייתה עושה הייתי מתחמקת. עכשיו אני מוכנה ורוצה. די כבר די. עשיתי כברת דרך. גדלתי, אני מוכנה ללכת לחפש את הנקודות האלה שלפעמים מאמללות אותי כל כך היום. מקווה שאצליח לתקן אותן.
אישה טובה אחת המליצה לי לקרוא את עיקרון הרצף. ומצאתי אותו על המדף של אישה טובה אחרת, בעלת אותו שם. ואני כבר נהנית ממנו עד מאוד. הוא גם מדבר קצת על איזה פספוס בילדות שגורם לאותו חוסר רוגע וחוסר ביטחון שאני מרגישה כל כך הרבה. אז הינה אני הופכת את היום. אני יודעת שאני צריכה לעבוד, צריכה לצאת להליכה, צריכה למלא חובות לעולם. אבל עכשיו פה פה ממש. אני רק שותה קפה וחוזרת למיטה. לקרוא, אולי לנמנם.
יש משהו מאוד משרה שלווה בזה שבשבת בבוקר אין לאן למהר, אף אחד לא מחכה שם. זה רק אני והקפה והספר. או רק אני והפוסט או רק אני והמחשבות שלי והפנקס השחור הקטן.
אבל יש בזה באמת באמת באמת משהו מאוד מאוד עצוב. ועכשיו ברגע זה ממש, אני כבר לא זוכרת את המקום האופטימי שממנו התחלתי לכתוב. עכשיו ברגע זה ממש בעצם נורא נורא עצוב לי .
אמרתי לך, תאהבי את עצמך, אמרתי לך, תנגני.
אולי בעצם אלך לעשן?
| |
עוד נשובה אל ניגון עתיק
כבר כמה ימים אני רוצה לכתוב את הפוסט הזה, אבל אני עייפה מדי. עכשיו אני מבינה שאין מצב שאהיה עייפה פחות והגיע הזמן לשחרר את זה כבר מהראש. כל כך הרבה משפטים כתבתי בראש, עכשיו כמובן שכחתי את כולם. אבל אנסה בכל זאת.
כשהייתי בת 12, ילדה רוסיה טובה שרקדה בלט וניגנה בפסנתר, אחותי הצברית החליטה שהיא רוצה ללמוד כינור. הזדעקתי. גם אני רוצה לבחור משהו! לא אהבתי את הבלט, למעשה שנאתי אותו ואני עד היום מאשימה אותו בהרבה, ועם הפסנתר היו לי יחסי אהבה שנאה שמקומם בפוסט אחר. החלטתי על גיטרה. לא יודעת למה. לא מצליחה לשחזר למה. רשמו אותי ואת אחותי לקונסרבטוריון. קיבלתי גיטרת ימאהה קלאסית ב - 500 ש"ח והייתי מאושרת. הייתי פיצית, והגוף שלי בקושי עטף אותה, אבל הרגשתי מגניבה ללכת ברחוב עם הגיטרה תלויה על הכתף. כולם ניגנו בפסנתר, כינור, חליל. ואני - גיטרה. גדולה! בולטת לעין! ועם סממנים גופניים חינניים כמו ציפורניים ארוכות רק ביד אחת ולא איזה היקי תמידי כמו לחברים הכנרים. מגניבה, כמר אמרתי?
המורה הראשון שלי היה צדיק. הוא היה מקסים, מלהיב, נתן לי המון ביטחון ותוך שנתיים כבר קיבלתי מלגות ועניינים. אולי כי הייתי היחידה שם שלמדה גיטרה קלאסית, ואולי כי הייתי טובה. הייתי טובה. אני זוכרת שהייתה שם גם להקה, ואחרי אחד הקונצרטים בהם פרטתי יצירה מגניבה עם פלז'יולטים למכביר הם הציעו לי להצטרף. אז ניגנתי בלהקה את הבס של cats in the cradle, כשאני יושבת זקוף, רגל שמאל על הרגלית. זה היה די משעשע.
בעקבות צפייה מרובה בסדרה ושוב ושוב בסרט fame החלטתי לנסות להתקבל לאומנויות. אז זו הייתה השנה הראשונה של מגמת המוזיקה, והתקבלתי כי הייתי הקלאסית היחידה, או אולי כי הייתי טובה (יש םה גם סאגת פסנתר די ארוכה, אבל זה לפוסט אחר). כל המעבר הזה היה טוב, בהרבה בחינות, וזו הייתה שנה טובה. רזיתי מאוד, ניגנתי, הייתי טובה טובה טובה. וגם הכרתי אנשים טובים וטובים פחות, אבל הכרתי. אנשים היו אומרים: "ראינו גיטרה הולכת ברחוב, זו היית את?" הייתה קטנה. גיטרה גדולה. חבל שלא בחרתי בקונטרבס, יותר מקום להתחבא. הכייתי מרביצה לכולם עם הגיטרה באוטובוס, אבל היו לי זכויות יתר, כי הייתה לי גיטרה גדולה.
בסוף השנה הזו נסענו לשליחות. במשך שלוש שנים דידיתי מדי יום שישי בשלג אל המורה שלי לגיטרה. היא הייתה דיווה. נשואה בפעם החמישית או הששית, תמיד לבושה טיפ טופ. היא הייתה יושבת, מעשנת, שותה קפה, מקשקשת. ומדי פעם מלמדת. היא הייתה ועודנה נגנית בחסד, אחת המדהימות מסוגה, ופרפורמרית לא מהעולם הזה. אבל היא ניסתה להקפיץ אותי מעל הראש, אני שפרטתי בסבבה שלי סור וקרקסי וסקרלטי ועוד מיני ירקות פתאום נאלצתי לשבוא את האצבעות על פגניני. לא הייתי טובה מספיק. היא לא הייתה רגילה שלא מתאמנים בבית ואני לא הייתי רגילה לדרישות. עד אז זה היה פשוט קל מדי. אבל המשכתי ללכת. נהניתי מהמטבח המעושן שלה, מההליכות בשלג. נהניתי להיות קטנה וללכת עם גיטרה. בטקסי יום הזיכרון הייתי מנגנת את מישהו או את מקום לדאגה. והגיטרה הייתה כל הזמן יוצאת מכיוון בגלל הקור. הפסיכולוגית דאז הייתה תמיד בקהל. כל האירוע היה תמיד מעיק נורא. אבל זה היה הייחוד שלי, אני הייתי הגיטריסטית, גם אם בלאי.
חזרתי לארץ, לזרועות צה"ל. הפסנתר והגיטרה העלו אבק, ואני הבנתי שגיטריסטית בחסד כבר לא אהיה, מעולם לא הייתי לי התושיה היוזמה או התחת להגיע לשם. מדי פעם ניסיתי לפרוט קצת מהספר הראשון, הירוק של מישה אפלבאום. בערך באמצע השירות התחילו לעקצץ לי האצבעות. חיפשתי משהו אחר, התבאסתי שכל פעם שאמרתי שאני מנגנת בגיטרה ביקשו ממני לפרוט כמה אקורדם ומעולם לא ידעתי, כי הייתי קלאסית. כי ניגנתי יצירה אחת של פגאניני מושלם אבל לא יכולתי לאלתר במקום איזה משינה או אהוד בנאי. אז הלכתי לכיוון הזה. המורה הבא, שמאלני ירושלמי ידוע, היה גם הוא טיפוס. גם איתו הייתי מקשקשת שעות, פוגשת בו בפאב הקבוע. אבל הסטנדרטים היו ממני והלאה. עד עכשיו אני מקנאה בכל אלה שיכולים בלי תווים פשוט לשבת ולפרוט. כשארגן ערב מחווה לביטלס, אני ניגנתי את כל הקטעים הקלאסיים. לקראת השחרור החלטתי שאקנה לעצמי במענק מתנה - גיטרה. קניתי, הלכתי לחנות בתל אביב, ומקס עזר לי לבחור את הגיטרה שנשמעה הכי טוב וישבה עליי הכי יפה. הייתי קטנה, עם גיטרה גדולה. ויקרה.
אבל סיפור האהבה דעך. בשלב מסוים נשאבתי לפלמנקו, היו לי קלטות וספרים והייתי שעות מתרגלת, הייתי די טובה בזה, אבל זה שוב לא הלך לשום מקום ודעך. נפרדתי באהבה רבה מהמורה השמאלני שניסה לג'זז אותי ולא הצליח. עד היום אני שמחה לפגוש בו. המורה הראשון ההוא, אגב, לא מזהה אותי. עם המורה מהשליחות אני מדי פעם נפגשת אם באה לפסטיבלים בארץ. הלכתי למורה שלקח הרבה הרבה כסף לשעה והיה מאוד מרושע אליי. הוא מיד שלל את כל מה שלמדתי עד כה. הכריח אותי לעשות תרגילים מייגעים ואף פעם לא היה מרוצה. הייתי קטנה קטנה, עם גיטרה גדולה גדולה ויקרה ומורה מרושע ומפחיד. כשלא הסכים לבוא לקראתי ולהיפגש איתי פעמיים בשבוע כי בחלטתי לעשות תואר, עזבתי אותו בשמחה רבה ואת הגיטרה הנחתי בצד.
באחד הביקורים שלי ברוסיה, פגשתי שוב את המורה הדיווה. היא הכירה לי חבר שלה, ג'זיסט. היה קליק, הלכתי אליו הביתה, וקיבלתי הרבה הרבה חוברות במתנה והרבה הרבה דיסקים וגם הרבה הרבה הרבה חשק לנגן. זה באמת החזיק מעמד הרבה זמן, עד ששמתי את הגיטרה בצד, כמה שיותר רחוק מהעיניים. היא הייתה עוד סימן למשהו שיכולתי להיות ולא הצלחתי.
בסוף הפכתי למורה. לזה תמיד יש לי תחת, רצון, אהבה. סיפוק, והרבה עייפות. אני מורה קטנה. כיתה גדולה. והגיטרה? העלתה אבק.
לפני כמה ימים היא נפלה. נבהלתי. התחלתי לבכות עוד לפני שהרמתי אותה. לא רציתי לראות אותה בכלל. היא האשימה אותי כל כך, גיטרה פולניה שכמותה. אבל לקחתי אותה, הכרחתי את מקס לכוון, אף על פי שאני יודעת. והתחלתי לפרוט, מתבאסת מכל אצבוע לא נכון, צליל טיפה חורק, ברה שלא מחזיק את כל המיתרים.
למחרת לקחתי לידיים את החוברת של מישה אפלבאום. התחלתי לנגן, את האטיודים המשמימים של פעם. כמו מדיטציה. ניגנתי וניגנתי, עד שכאבו לי האצבעות, עד שהצלילים הפכו לצלולים, עד שמתוך הפריטה צץ לו גם הרגש. שעתיים חלפו בלי שארגיש. הבית נמלא מוסיקה שוב. הסתכלתי על הפסנתר בשמץ מבוכה, הוא עוד יקבל פוסט משל עצמו. חשבתי לעצמי, למה אף פעם אני לא יכולה לעשות משהו ולהינות ממנו בלי להרגיש אשמה על משהו אחר.
ולמרות העייפות, ולמרות העתיקות, חזרתי לנגן. כמו ילדה קטנה, עם גיטרה גדולה. צלילים של פעם. עכשיו אני חייבת למצוא את חוברת האטיודים של ליאו בראוור, מתגעגעת לדיסוננס. לקינוח זימררתי לעצמי קצת let me take you by the hand and lead you to the streets of london. הבנתי שלא משנה כמה אני אחרת שונה או אותו הדבר הגיטרה הגדולה הזו תמיד תהיה חלק מהילדה הקטנה הזו. וככה בחרתי, לחזור לנגן. לעצמי, רק לעצמי, בשביל האצבעות המתנועעות, בשביל המנגינה, בשביל לפרוק.
תענוג. פוסט הבא על הפסנתר. ועוד אחד על הבלט. אבל זה יהיה פוסט זועם ומלא רחמים עצמיים, אולי אוותר עליו בינתיים.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
tomasa