|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
אמרתי לך, לא לעשן.
אבל יכול להיות שציטטתי לא נכון את לאה גולדברג פה למעלה, פשוט כי הספר הקטן והמהוה שלי של שירי לאה גולדברג שאני מציציה בו לפחות פעם בשבוע לא איתי עכשיו.
מה שרציתי להגיד בעצם זה אמרתי לך, לנגן. אמרתי לך, לאהוב את עצמך. אמרתי לך, לנוח בשבת בבוקר. ומסתבר שאני יכולה.
תכונה מרגיזה חדשה, אני פשוט מתעוררת ואז אני כבר קמה. אני מתרגשת לכבוד הקפה, ובשביל זה אני קמה. מאוד מוזר. אני סוחבת עייפות, ולא באמת מצליחה לישון עד לרוויה. הינה. כבר קמתי. לפני שעה. הלכתי לישון בארבע.
אתמול היה רע, רע מאוד, בשלב מסוים בערב. רע עד כדי כך שאם הייתם שואלים אותי משהו הייתי יכולה רק לצפצף בתגובה וזהו. ואז התיישבתי לנגן. קודם דחיתי את זה אמרתי - אני צריכה לקנות מיתרים חדשים ורק אז אני יכולה. אבל לקחתי את הגיטרה, ועשיתי לעצמי מלא לה לה לה בראש עם הקולן וכיוונתי אותה ופשוט ניגנתי. צפויה לחלוטין את ג'וני מיטשל, both sides now. וגם את קרולינה אומרת שתיים, כמובן. איזה כיף.
ובאמת סיימתי לנגן ואמרתי לעצמי - אמרתי לך, לנגן. אמרתי לך. אז מה שלא על כל היד הציפורניים כבר בשלות ועל היד השנייה הן דווקא ארוכות מדי ואז מה שהמיתרים בני אלף שנה. תנגני, תאהבי את עצמך. את לא צריכה להיות טובה בזה, רק לאהוב את עצמך.
ובאמת באמת באמת אני ממש נאהבת. אני מגלה את זה שוב ושוב מכל מיני כיוונים ונורא מופתעת מחדש כל פעם. למה? מה קרה אי שם בילדות שגורם לי לפקפק בכל אהבה שמוענקת לי, ולרצות לאשר אותה שוב ושוב ושוב, ולפעמים גם להבריח עם כל האישורים האלה?
אמרתי לפסיכ' בפגישה האחרונה שהגיע הזמן, אני מוכנה להתחיל להיכנס לילדות שלי. פעם לא משנה איזה מניפולציה היא הייתה עושה הייתי מתחמקת. עכשיו אני מוכנה ורוצה. די כבר די. עשיתי כברת דרך. גדלתי, אני מוכנה ללכת לחפש את הנקודות האלה שלפעמים מאמללות אותי כל כך היום. מקווה שאצליח לתקן אותן.
אישה טובה אחת המליצה לי לקרוא את עיקרון הרצף. ומצאתי אותו על המדף של אישה טובה אחרת, בעלת אותו שם. ואני כבר נהנית ממנו עד מאוד. הוא גם מדבר קצת על איזה פספוס בילדות שגורם לאותו חוסר רוגע וחוסר ביטחון שאני מרגישה כל כך הרבה. אז הינה אני הופכת את היום. אני יודעת שאני צריכה לעבוד, צריכה לצאת להליכה, צריכה למלא חובות לעולם. אבל עכשיו פה פה ממש. אני רק שותה קפה וחוזרת למיטה. לקרוא, אולי לנמנם.
יש משהו מאוד משרה שלווה בזה שבשבת בבוקר אין לאן למהר, אף אחד לא מחכה שם. זה רק אני והקפה והספר. או רק אני והפוסט או רק אני והמחשבות שלי והפנקס השחור הקטן.
אבל יש בזה באמת באמת באמת משהו מאוד מאוד עצוב. ועכשיו ברגע זה ממש, אני כבר לא זוכרת את המקום האופטימי שממנו התחלתי לכתוב. עכשיו ברגע זה ממש בעצם נורא נורא עצוב לי .
אמרתי לך, תאהבי את עצמך, אמרתי לך, תנגני.
אולי בעצם אלך לעשן?
| |
I really don't know clouds at all
ר' סחבה אותי איתה לשיעור יוגה ניסיון, אמרתי לה שזה לא יעשה לי טוב. לעומת רוב האנשים שנרגעים אני נהיית עצבנית עצובה מדוכאת. היום אפילו כועסת. כל כך כועסת. רואה את עצמי עולה יורדת עולה יורדת רוצה לשקוע. רוצה ביבים. רוצה ללכת למקומות רעים ומעופשים. יום ראשון פסיכולוגית יום שלישי פסיכולוגית ועוד יוגה בערב, יותר מדי בשבילי. בכלל הכול כל כך רופף ומשוחרר רגשית עכשיו. הלימודים רגשיים, היום בכיתי על גורלן של הנשים האינדיאניות וזה דווקא טוב, שאלמד קצת. הכול מהרגש, הכול מהבטן. והיוגה הזו, מה שונה מהפילטיס? הקול העדין של המורה. אל תתנו לי עדינות תנו לי את המורה של הפילטיס שקוראת לי עצלנית. תנו לי ביבים, כבר אמרתי? תנו לי להתלכלך במקומות שאני יודעת שאני צריכה להתלכלך בהם. את החיים בבבעיטה לבטן.
תנו לי.
אבל אז תחבקו אותי בבקשה.
היום אמרתי לפסיכולוגית בסוף השעה - לא רוצה ללכת. מה תעשי לי?
לא הולכת ליוגה יותר. מה תעשו לי?
גם ככה אני מתלכלכת.
| |
פסיכ' יקרה.
הינה שוב אני כותבת לך, אבל רק בפעם השנייה בבלוג. אולי כי בבלוג אני כותבת לך ככה כמו שזה בלי לייפות ואולי כי פה אני כותבת לך דברים שאני מאוד רוצה לומר לך אבל לא מצליחה (איפה את גרה למען השם?).
ואולי כי את הדברים שאני לא כותבת בבלוג אני אומרת לך. ואיפה הקומבינציה של הכול ביחד?
ואולי אני פשוט רוצה כבר לספר לך שיש לי בלוג. כבר מעל לשנה, יותר ממך הבלוג הזה. אמנם בתדירות ממש נמוכה, אבל בכל זאת. כי יש פה אנשים ויש פה היכרויות ובעיקר יש פה הרבה דברים שהייתי רוצה שתקראי, אבל איך? את פוסט האבן שלי אני ממש רוצה שתקראי. ובת כמה את?
היום פגישה ראשונה בחושך. וממתי יש חושך בשש. זה לא נהדר בכלל. (לגבי נהדר זה אחד הקטעים המצוטטים ביותר עכשיו בעולם הפרלינאים והטומסאים, וגם המקסים וקצת ניקולים נכנעים לאט לאט). אבל האמת היא שזה כן נהדר (די עם הנהדר הזה כבר. די.) אילו רק זה היה חושך ירושלמי כמו שצריך (משמע את מכינה לי שוקו חם ואחר כך אני הולכת לישון על הספה בסלון המלא בכונניות ספרים) ולא אחר כך לצאת ולגלות שאני באותו חלק של העיר שאני בו רוב היום והו הדרך הארוכה הביתה ועוד צריך לעבוד.
ושוב אין פגישות, או שאת חולה או שסוכות או שאת נוסעת יום לפני סוכות לתורכיה (למען השם. תורכיה, למען השם. עם מי? למה? בסוכות??). ולמה כתבת תורכיה טורקיה. משונה.
וכל פעם אני מתניעה ושוב לא הולך. כי הכול חירום כל הזמן ואז כשאין חירום אני לא מצליחה להגיד לך שאיפה את גרה ובת כמה את ומה את אוהבת. וגם יש לי בלוג תראי איזה יופי אני כותבת ויש לי חברים משם ואולי גם יבואו לסיני איתי. ואני בעצם מאוד מתקשרת. ולא רק בעולם הזה.
ומה את חושבת על בלוגים ועל אנשים שיש להם בלוג? ואולי גם לך יש? לינק לינק!! ואולי את אחת מקרואותיי? לא חושבת. ולמה אני תמיד צריכה ללכת בדיוק כשאני רוצה רק להתעטף ולצנוח.
ולהקדים תרופה למכה - זה לגיטימי לגמרי שיהיו איזורים שבהם בחורה תפחד להסתובב לבד, בין אם יש לה או אין לה חבר. נהדר? לא ממש.
אבל לגיטימי. לבחורה. לפחד. לא למקור הפחד. שום מקור של פחד הוא לא לגיטימי. עייפתי את עצמי ערב טוב שיהיה.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
tomasa