טומי הולכת לתומה

ידעתי שתישארו. יהיה זרם תודעה טוטאלי, מי שלא היה בפוסט הזה לא ראה זרם תודעה מימיו.

היום היה טיפול.

השבוע היה רק פעם אחת, בראשון לא היה. היה חסר מאוד, רק השיחה עם חברה טובה (עליה ועל מעלותיה יבוא פוסט נפרד) הצליחה לאוורר קצת. ללכת לישון רגועה, למלא קצת את החלל שהליכה לילית למקרר הייתה ממלאת אחרת, את הבדידות הריקנות והמחשבה שאני בזה לבד לבד. האם אני על מדרון שלג (לא כדור שלג? מדרון חלקלק? לא יודעת) שוב בנקודת אל חזור? אמרתי לה היום בטיפול - בערך לפני שנה התחילה נקודת האל חזור. התחלתי לרזות. לא הצלחנו להבין למה אל חזור, אבל היא הבטיחה להשתמש בזה שוב. כל כך הרבה קרה היום בטיפול. שוב נפתחו הארובות, מה קרה לי שאני לא יכולה יותר לבכות פשוט לבד, בכי מזכך שכזה. מה קרה לי שגיליתי שאין לי פנטזיות מיניות, ניסיתי וניסיתי ואין לי, כוסאומו. אז נפתחו הארובות ובכיתי ובכיתי וניגבתי את האיפור ובכיתי וקינחתי את האף והסתכלתי בשעון ובכיתי כי כמעט נגמר הזמן וכל הזמן בכיתי. תמיד אני על זמן שאול, בכל מקום, בסדר, כולם אני יודעת. וגם הטיפול הוא על זמן שאול ופתאום היא אומרת - גם אם תדעי שזה שלוש שנים תמיד תפחדי מהסוף, זה נכון אבל שמחתי שהיא אמרה שלוש שנים ואמרתי לה את זה, מיד נסוגה, אמרה שאם כן צריך לבקש אישור, ואם אראה שאני צריכה אז צריך לבקש אישור. חרא. מההתחלה אני אומרת שאני צריכה, מה היא חושבת לעצמה, שתוך שנתיים ואחת מהן פעמיים בשבוע אפשר פשוט לפתור אותי. חרא. רפואה ציבורית ולצערי עוד נפלתי על אחת כזו טובה, שאני אוהבת, שיש חיבור ופתאום זה ייגמר וזהו, לא אוכל להיות מכורה לטיפול כמו כמה מחברותיי הטובות שמשום שזה פרטי יכולות להמשיך עוד ועוד ואני לא אומרת באירוניה, אני גאה בהן וחושבת שכל הזמן הן עושות כברות דרך.

אני מגייסת היא אמרה לי, ועכשיו יותר מפעם אני מגייסת לטובתי, ואני יודעת את זה. זה טוב בכלל? שאלתי. כן, זה טוב. אבל אחר כך אני מפחדת שברגע שתקבלי תרצי עוד ועוד ואז תרחיקי. בטח שאני מפחדת מזה, סיפור חיי. עוד ועוד ועוד. ובכלל אני לא רוצה לגייס יותר, למרות נקודת האל חזור יש לי שטיקים שלי שלא ילכו לשום מקום לעולם. וזה למשל הפחד הזה מזה שיחשפו את הזיוף שלי, אני לא באמת היסטוריונית, אני לא באמת מורה טובה, אני לא באמת כריזמטית, אני לא באמת מצחיקה ומעניינת. אני רואה איך אנשים נדלקים, אני רואה מה אני יכולה לעשות כדי למצוא חן, אני ידעת בדיוק את מי אשיג ואת מי לא, ואני משיגה. אבל זה מבאס אותי, כי אני מפחדת כל הזמן מהיום שבו יראו שהמלך הוא עירום. ואז אני לא אוהבת שהיא אומרת שאני מגייסת. ואני לא רוצה שהיא תתגייס למעני ותנחם אותי כי סוף סוף התיישבתי במשרד המעופש הזה ואני יכולה לפרוץ בבכי. ומה יש לי לבכות בכלל אם אני כל כך מאוזנת. כן, יש מועקה. בעיקר בלילה.

הרי כל בוקר אני יוצאת מהבית וגם אם אכלתי שתיתי עשיתי סמים בלילה בבוקר אני מחייכת לעולם, באמת. אני שמחה, אני מתלבשת, מתאפרת ומחייכת ושומעת מוסיקה ומחייכת באוטובוס לאנשים, אם יש לי זמן אני עושה ריקוד בטן קטן לפני שיוצאת מהבית, ככה סתם.  ובערב כשאני מגיעה הביתה יש מועקה. אבל אני כן במתודיקה שלי, אני תמיד מנקה ומתקלחת, אני לא רוצה ללכת לישון בבלגן (יחסית אליי כמובן, אין צורך להיסחף), ואני כן שותה כוס תה מרגיעה, או קוראת ספר, או מוצאת דרכים אחרות להתענג על עצמי (ברוך השם, ברוך השם, ברוך השם, כבר פחדתי שזה הלך). המועקה שם. היא לא הולכת. אתמול ישבתי בבוקר באוניברסיטה לכתוב לעצמי קצת, להתחיל את הבוקר באיזי לפני שנכנסת ללמד, הרמתי את הראש והיה יפה כזה וירוק וחתולים וריח של קפה ומנקים מעשנים סיגריה, אני אוהבת את אנשי הבוקר, ופתאום הרגשתי את זה דופק ולפתע לא ידעתי להבדיל אם זו התרגשות או חרדה, אני רק יודעת שזה קצת בעט בפנים, עלה למעלה, חייך והלך לו כלעומת שבא. לפעמים זו חרדה לחלוטין, אין שום הנאה, אין שום טעות. חרדה. ואז אני משותקת. וכבר כתבתי על זה פה, והגוש שלי מאיים להשתלט, אלה הימים שאני לא בשלום איתו. לאחרונה אני כן בשלום איתו. כי את החרדה הזו אני לא מכירה, אני לא אוהבת. המועקה, הדבר הזה שפתאום אני מפחדת נורא, זה משהו שאני מכירה מאז שאני מכירה את עצמי לא שאני מכירה את עצמי מי יודע מה טוב. אבל וואללה וולקום מועקה, בואי נהיה חברות ונכיר אחת את השנייה סוף סוף.

אולי על זה אנחנו צריכות לדבר, היא אומרת לי, מתיישבת מולי בישיבה מזרחית על הכיסא, ואני צוחקת כי יש לי איזה אמונה נחבאת שפסיכולוגים יושבים מולינו כמו שאנחנו יושבים כדי שנרגיש בנוח, ובכלל זה מצחיק כי גם היא קטנה כזו וקומפקטית, וכשהיא מטלטלת את הראש גם השיער שחלה שגם הוא בלונדיני קופץ. אולי אני צריכה להפסיק לתת לך את הנחמה שאת מגייסת אותי אליה, אבל אין לי אף אחד. כן, ומה עם זו ומה עם זו ומה עם זו? נכון. אבל אני מפחדת. מתסכלת על השעון, בטח, תמיד נגמר ברגע הקריטי. ואני בכלל עכשיו כבר רוצה לעזוב כי אני כבר לגמרי מפחדת מהרגע שזה ייגמר. היא אמרה לי שאני מפחדת שזה ייגמר כי אני רוצה שהטיפול ייגמר כשלא יהיו יותר ספקות. לא, ספקות תמיד יהיו. אני רוצה שהטיפול ייגמר כשאני ארגיש שזה באמת כבר נכון. וכן אני כן יודעת להרגיש מתי זה נכון לדברים להיגמר. אבל זו רפואה ציבורית. חרא.

אני רוצה שהטיפול ייגמר בפתרון כלשהו. לפחות פתרון לי ולה ולא אם היא נשואה ובת כמה ואיפה גרה. חפיף. אלא איזה פתרון למה שיש בינינו שם בחדר. רגע של מבט בעיניים ולדעת שיש פתרון, אני לא רוצה להיות אחר כך עוד שלוש שנים בטיפול רק כי לא פתרתי את הטיפול הזה. מה זה בכלל אומר שאני צריכה פתרון לטיפול שלי. פעם לא הייתי יכולה להכיל הייתי עכשיו מתקשרת ואומרת רגע רגע אבל כן תהיה עוד שנה כן נכון תהיה עוד שנה? אולי היא תקרא פה? אם היא תקרא פה אני אתאכזב כי יש איזה הסכם שעד שלא דיברנו על זה, דווקא בגלל העימות, היא לא נכנסת. אבל אני רוצה שתיכנס, למרות שאמרתי לה - בואי נחליט שאת לא נכנסת וזהו. אבל זה היה מתוך פולניה ויצירת קונסטלציה של דחייה כמובן. מקווה שהיא תיכנס אבל מאמינה שלא, כי לפני שתי פגישות היה לנו דיון על זה. היה איזה ויכוח, חשבה שאני מנסה ליצור שליטה בתוך הקשר הטיפולי הזה, דרך הבלוג. רק כי אמרתי שאני רוצה לדעת מתי היא נכנסת ומה היא קוראת. אני דווקא חושבת שניצחתי בויכוח וגם אהבתי את זה שהיה לנו ויכוח. אני מאוד רוצה שהיא תיכנס לפה ותקרא, מאוד מאוד. את הפוסט הספציפי הזה. ואם לא אז אדפיס אותו ואביא אותו לפגישה. ואז היא תדע שאנחנו צריכות תכף ומיד לדבר על המועקה, לדבר על הגוש, על החרדה, על הבלוג, על היא ואני, על מגע עיניים, על גוף, על סקס, על פתרון. על זה שהיא לא אומרת לי - אני חושבת שאת צריכה עוד שנה, אני חושבת שאת צריכה להפסיק בסוף השנה הזו אלא מציגה את זה כמשהו שאני צריכה לבקש מהם אם אני מרגישה שאני צריכה. לא לא. ככה זה לא יהיה.

ו

ואם שרדתם את רומנציית על הזו, אסיים בברכת פרלין את זוכרת שנסענו לסיני וראינו ברושים? 

נ.ב תגובות כמו תנגני לא יתקבלו בברכה, לא כי אני לא יודעת שהן באמת אוהבות ומכוונות רק לטוב אלא כי גיליתי שיש שם איזה מחסום משהו בי מונע את זה אבל כמה ארוך הפוסט הזה יכול להיות למען השם? בינתיים ריקוד בטן בבוקר משרת את המטרה. אבל אני כן מרשה לכתוב לי תנגני אם כותבים עוד משהו. עאלק זאתי מרשה לא מרשה. תכתבו מה שאתם רוצים וכל פסיכולוג שרוצה לקרוא פה ולא לספר לי אחר כך מוזמן. מעניין אם זה פוסט אופטימי או פסימי.