| 11/2007
נגיד שמישהו אומר לך: יש לי בלוג.
חמש דקות לפני סיום הפגישה.
אני אומרת - יש דברים שאני אף פעם לא מוצאת את הקונטקסט הנכון לספר ואני מפחדת מהתגובה, משאלות מביכות ואולי יותר מזה מזה שדווקא כן תביני.
- מה למשל?
- נניח ששני אנשים מדברים והאחר אומר לשני שיש לו בלוג והשני שואל אותו מה זה ולמה זה אז זה אולי מביך אבל אם השני אומר לו וואלה גם לי יש. זה אולי נורא.
- לא הבנתי כלום. אמרת נורא מהר.
-את רואה? לא משנה
- לא טומי, תגידי. רק יותר לאט.
- לא חשוב.
- קדימה, תגידי.
- יש לי בלוג.ואני מפחדת להגיד ואני רוצה כבר מלא זמן ולא מצליחה ואני לא יודעת למה. מספיק לאט?
- כן. כמה זמן?
- כמעט שנה וחצי. יותר ממך. אני לא מבינה למה זה כל כך חשוב להגיד לך ולא מבינה למה זה כל כך קשה להגיד לך.
- זה חשוב. עובדה שזה כבר שנה וחצי. עובדה שאת מתקשה להגיד.
- ויש לי משם כמה וכמה חברים טובים. ויש לי חברים אחרים שלא מבינים. אומרים לי כל הזמן יש לך כל כך הרבה חברים למה את צריכה עוד וכו.
- הם מקנאים. איך את לא מצליחה לראות? יש לך יכולת מדהימה ליצור חברויות. מה רע בזה?
- אז אני לא יודעת למה אני מספרת לך. אני פשוט מנתבת לשם הרבה. וגם כותבת על הטיפול. ולפעמים...
- את רוצה שאני אקרא?
- לא. כן.
- אז איך אני אקרא? אולי תתני לי כתובת?
- אני צריכה לחשוב על זה.
- ביום ראשון?
- אני אחשוב על זה.
- מה יש לחשוב?
- מה הכתובת וכו לא זוכרת בעל פה.
- טוב, אז ביום ראשון.
ביום ראשון אסור לכם יותר לקלל, לנבל את הפה, לכתוב שטויות. מעכשיו כולם אינטלגנטים ונבונים ויודעים את התורה. ראו הוזהרתם.
איזו צנזורה אני צריכה לעשות עכשיו?
פרלין הגאונה:
פרואו ד"ר הפסיכולוגית של טומסה שלום.
שלומות וברוכה הבאה.
אנחנו המגיבים הקבועים שמחים לקדם את פנייך לבלוג העסיסי הזה. בזמן שלא היית, טומסה התנהגה למופת ובשפיות מרובה. היא לא הזכירה את המילה "רומינציה" אפילו פעם אחת ולמעשה כתבה בעיקר על נפלאות מזג האוויר ועל הקושי בגידול סחלבים באקלים הים תיכוני.
אנחנו מקווים שתמצאי גם את את הנושאים הללו מרתקים.
בברכה, המגיבים הקבועים מאוד.
| |
להתנמנם בסבבה
פוסט של שישי בצהריים.
ונמאס לי לכתוב מעורפל, לכן הפוסט הזה יהיה הכי ברור שיש, אין לי מה להסתיר מאף אחד. מי פה לא יודע שנפרדנו? מי פה לא יודע או מבין שכואב. הרי גם ככה עם רוב הקוראים שלי אני בכלל בקשר אישי (ומרגש! הא!).
אז סיימתי לנקות ולבשל והתיישבתי בפטיו (כן, בדירה החדשה בה אני גרה עם חברה יש פטיו. קטע. מדי פעם עוברת איזה מגבעת שחורה מציצה לא מציצה). יש פה על השולחן קפה שחור (שוב מסוגלת לשתות קפה שחור, ושוב מסוגלת לשמוע את השיר black coffee) מהבוקר, שותה קצת. מעשנת. רוצה לכתוב פוסט.
כשהייתי בת 17 תמיד הייתה לי דמות רומנטית כזו בראש, של רווקה שקמה בבוקר, שותה קפה שחור, מעשנת. קוראת .לבושה בגופיה לבנה. נו אז חורף. בירושלים זה גם ככה רומנטי (רומינצי) יותר. האם אני כזו עכשיו? אני אפילו לא מצליחה באמת לאהוב את החיים שלי כל כך. בעיקר משועממת. מדוכאת. זהו, מדוכאת. וכשנגמר השבוע העמוס לעייפה בעבודה, ובמפגש זה או אחר כל כל יום או ערב או לילה. ובהרבה מדי אלכוהול ואז הליכה בודדה לכיוון השכונה הדוסית שלי. מגיע סוף שבוע. וקשה. ככה.
דמיינו לכם נחיל של מגבעות שחורות ואותי צועדת בכיוון ההפוך, עם עיניים טרוטות ומבט מזוגג, לא מאהבה, לא מאכזבה. מרומינציה. יש? יש נטייה בריאה להרס עצמי? או גם כאן הכול בשליטה.
ואגב שליטה, בכלל לא הכול בשליטה. מסתבר שאנשים יכולים לעשות מה שהם רוצים ולא מה שאני רוצה שהם יעשו, ופה לצורך העניין עדיין אהיה מעורפלת.
החלום הקטנטן שלי כרגע הוא להיכנס למיטה עם ספר ולהתנמנם. להתעורר בריאה צלולה ושמחה. אבל נכנסתי חזק בעניין של המתודיקה, ועשיתי מלא דברים ומה שזה עשה בעיקר זה עוד רשימות בראש של מה עוד אפשר לעשות. והשבוע הבא שוב כל כך עמוס. ואני לא באמת מצליחה להתנמנם בסבבה כבר כמה שנים, אז על מי אני עובדת. ואני חושבת שזו הטרגדיה של החיים שלי. אני לא מצליחה לנוח על זרי הדפנה גם כשמגיע לי או לפחות כשאני ממש ממש עייפה. המוח לא מפסיק לרגע גם כשהרגש מתנמנם לו, אבל אף פעם לא בסבבה.
תנו לי קצת סבבה.
אתמול דיברתי עם חברה פסיכולוגית על הטיפול שלי ושלה, והיא אמרה לי שתמיד בטיפול יש איזה מוטיב, לייטמוטיב. אצלי זה ההתמקדות באין ולא ביש. אפילו אמרתי לפסיכית שלי לפני כמה ימים שהתמקדתי שוב באין ולא ביש, והיא הסתכלה בי מופתעת. מה את רוצה, אני מפנימה את השיח. אני מאוד אוהבת לדבר פסיכולוגית עכשיו.
כשאצליח להתנמנם בסבבה, אז יהיה שוב יש.
אקס וסמי. הולכת לנסות להתנמנם בסבבה.
ואז כשאקום אז בלי נדר (גם את השיח הזה אני מפנימה) אכתוב מכתב. קורע לב ומרגש לכל אחת מכן, מרגשות שכמותכן. ואני יודעת שאני מבטיחה (לפחות לסמי), ועכשיו התיישבתי לכתוב פוסט וגם מכתב אבל בעצם נורא בא לי לישון. פשוט לשקוע בשרעפים של עצמי ולהירדם. מי יודע יותר טוב ממני מה התוצאות של שינה טרופה שכזו אבל בכל זאת אלך לישון וכשאתעורר ואתחיל לייבב, כי זה מה שקורה לי תמיד כשאני ישנה בצהריים, אני רוצה לכתוב לכן. לכל אחת בנפרד, מהרהורי לבי. וחיי.
אני שונאת שמבלים בלעדיי כל כך הרבה אנשים שאני מכירה ואוהבת. אני שונאת שאני לא יודעת בדיוק מה היו חילופי הדברים בין אנשים. אני רוצה להיות בכל מקום ובכל שעה נתונה. ובאותו זמן להתנמנם בסבבה.
ואם תרצו אין זו אגדה.
הא. הא. הא.
| |
קשה לדעת
מה יותר גרוע
לדעת שמשהו לא יהיה יותר לעולם
או לדעת
שמשהו יהיה ושוב לא יהיה
או יהיה ויהיה ולא יהיה שוב
והכרסום הזה בעצם החזה, יורד עולה יורד עולה.
כל מה שיהיה שוב לא יהיה
או שיהיה ולא יהיה שוב
ואם יהיה האם לעולם.
אני לא באמת מסוגלת להתמודד עם העולם כבן אדם בוגר, סליחה על הפסימיות.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
tomasa