 כינוי:
tomasa בת: 44 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 12/2007
.
קנינו להם קרמבו לתלמידים
כתבנו להם שיר
עוד סמסטר נגמר לו
אני כבר הרבה פחות מתרגשת. יכול להיות שאני כבר פחות אוהבת את העבודה? הם עדיין רוצים את חברתי. יכול להיות שאני פחות זקוקה לאישורים?
יכול להיות שאישרתי את עצמי?
היום בטיפול עלינו על משהו, יחסי האהבה שנאה שלי עם הגוף. אני שונאת אותו את הגוף הזה, אני אוהבת אותו רק כשמסתכלים עליי, כשמחבקים אותי, כשמנשקים אותי. וכשאני לבד עם עצמי אני לא אוהבת אותו, אלא אם כן אני יודעת שיש שם מישהו שחושב עליו. אולי בדיוק עכשיו.
אני חושבת שהוא לא שונא אותך בחזרה, היא, את, אמרה, אמרת, לי.
את עדיין קוראת פה? עוקבת?
מאז הפעם ההיא לא דיברנו על זה.
אני לא אוהבת אותו, אני מענישה אותו, באוכל, בסיגריות.
אתמול המדריכה המחליפה בפילטיס שאלה - את רקדת נכון? ואני שמעתי את המובלע בשאלה - אז מה קרה? למרות שהיא בכלל התכוונה לומר - ואו כמה את גמישה. רקדתי עד גיל 12, שנאתי כל רגע, הכריחו אותי. ואני הברזתי עד שנתפסתי והיה סקנדל גדול.
גם פסנתר שנאתי בהתחלה, עד שיום אחר הבנתי שלא בא לי שהמורה יצעק עליי יותר ובזמן שהוא הכין לעצמו כוס תה מהר מהר למדתי קטע שהייתי אמורה להתאמן עליו במשך כל השבוע, כשחזר ניגנתי אותו כאילו התאמנתי כל השבוע. אז גיליתי את ההנאה שבבינוניות.
אז מה לעשות שאלתי אותה היום בסוף הפגישה. חשבתי שתגידי אני לא יכולה להגיד לך, צריך לדבר עוד, וכו וכו.
אבל את אמרת - תעשי יותר פילטיס.
וואלה.
לילה טוב.
| |
שוב בכיתי באוטובוס
בעצם כבר שבועיים וחצי לא בכיתי באוטובוס. הפעם שעברה הייתה בדרך לבאר שבע. הדרך לדרום תמיד עושה לי בכי, ואז הבתים הנמוכים, המדבר, השכונתיות. יש לי ערגה ודחייה חזקים מאוד שם. מעולם לא גרתי שם. אבל יש.
והיום שוב בכיתי באוטובוס. ואז הגעתי לעבודה ואף אחד לא אמר לי יו טומי כמה רזית, או חייך אליי או צחק איתי, שידרתי לכולם - אל תתקרבו. והייתי כל כך קרובה להתקשר לסמס, משהו (תגידי, את קוראת עדיין? את עוקבת?) אבל לא עשיתי את זה. חשבתי לעצמי שבאמת באמת אני ילדה גדולה ודוחת סיפוקים.
השיחה של אתמול נתנה המון, את הכול כבר ידעתי, אבל היא נתנה לי כל כך הרבה כוח. וגם לגיטימציה כי וואלה דיברנו, וזה היה ממש ממש כל כך בסדר. ואז הלכתי ועשיתי את הדבר הנכון בשבילי. וכואב כואב כואב. כואב נורא. כמובן שכל היום אני בחרטות.
אבל במקום להתמכר לחרטות הלכתי לגן הבוטני, פה תכף מהעבודה. יש לי שם ספסל כזה חבוי שרואים ממנו את כל מי שעובר אבל אותי לר רואים והוא די רחב אז אפשר גם לשבת בישיבה מזרחית. ודיברתי עם עצמי. שאלתי את עצמי, טומי, מה את באמת מרגישה? את לא באמת רוצה את מה שאת חושבת שאת רוצה עכשיו? ממה נובע הכאב הגדול הזה עכשיו? ואם דברים היו נראים טיפ טיפ אחרת האם זה עדיין היה כואב כל כך? ומה קורה סביבך? ומה באמת מעציב אותך.
נאנחתי.
והלכתי לשיעור.
השיעור היה כל כך כל כך טוב!
כבר הרבה זמן אני לא מצליחה להתחבר לאינדיאניות שלי. והיום סיימתי את הכרוניקה השנייה והחלטנו שהגיע הזמן להתחיל לכתוב. טומי, אני חושב שכדאי שתתחילי לכתוב הוא אמר לי. ואני הייתי כל כך גאה בי. ואז בשיעור, הברקתי, ולא יצאתי אפילו פעם אחת ולא הגנבתי מבט לטלפון לראות אם יש לי סמס. והיו כמה דברים לשוניים שרק אני הבנתי. היה טוב.
ואז רצתי ללמד ושוב היה נהדר, ראיתי את החיוך של המתלמדות שלי, והתלמידים עצמם היו מתוקים ולפחות חמישה מצאו סיבות לדבר איתי בסוף השיעור.
חזרתי הביתה, מייל מהמלגה שאני מקבלת. בקרוב ערב חלוקת מלגות, אנא הודיעו לנו כמה בני משפחה / חברים תביאו.
ואז שוב התחלתי לייבב.
גם זה יעבור. תכף אלך לשבת בפינה ואחשוב למה את מייבבת מה הפעם? אימא תבוא אם תרצי, אבל את לא רוצה. למה את לא רוצה. והאם את רוצה שהוא יבוא או לא. ומה זה ייתן אם הוא יבוא. ואם אף אחד לא יבוא אז מה.
ונזכרתי בטקס הצטיינות של שנה שעברה. בגשם. במרצה שלחץ לי את היד. במסעדה ואז בבאר. וכאב כאב נורא. עכשיו אני כבר בוכה בקול.
לא שזו חכמה גדולה אני בוכה די הרבה מאז אתמול.
אי מצטערת אם אני גם מכאיבה, אבל באמת באמת הבלוג הוא כמו משפחה ואני רוצה להיות יכולה לכתוב פה לפחות שאני בוכה. ולפחות שאני נזכרת.
| |
אני ילדה גדולה בכלל
סימסתי לה: "אני יכולה לדבר איתך?"
והיא סימסה לי שכן בשבע
ואז חשבתי שככה אני מפסידה את הפגישה בשומרי משקל ודווקא בשבוע שעבר החלטתי להמשיך ללכת כי חבל על 20 קילו שירדו להם, שלא יעלו וצריך עוד 10 להוסיף להם.
אז סימסתי לה - בעצם לא, אני יכולה לבד.
ואז היא סימסה לי - איך שאת רוצה, טומי.
אז סימסתי לה - טוב בעצם כן, אתקשר בשבע
והחלטתי בשבע לצאת להליכה
אבל באמת אני יכולה לבד, אני לא צריכה אותה.
נפלתי רגע אחד לקרשים, ייבבתי בבכי. ודקה אחר כך, לקחתי את הגיטרה, כיוונתי, ניגנתי מהספר החדש שקניתי, קינחתי בהוא שדנג' לימד אותי (נ.ב - שבוע שלוש עושה לי חררה). ואני מרגישה יותר טוב. אבל בכל זאת אתקשר.
כי אולי אני עדיין צריכה אישור שאני חזקה.
ואיך יכול להיות שאני חזקה כל כך.
רגע בוכה רגע לא אכפת לי ואז פתאום בהיי.
איזון בחיי, על איזון שמעתם?
ועל מי אני עובדת שאני חזקה, הרי מהרגע שנפלתי לא הפסקתי לאכול לשנייה.
זהו.
ולא רגע, אני מסרבת שהבלוג יהפוך להיות מוקדש לה.
אכתוב בקרוב פוסט אחר. אחר! ככה.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
