| 2/2008
 .
הברזתי משיעור, הרווחתי חצי שעה. התיישבתי במעיל לכתוב פוסט. אני לא מצליחה להחליט כלום בעצמי כבר, אני שואלת את פרלין - לכתוב פוסט או לפתוח בלוג חדש? כי כן, חברים, בא לי על בלוג חדש, עיצוב חדש, קונספט חדש, נושאים חדשים. אבל אז מה יקרה פה? גם את הטומסה הזו אני אוהבת.
נעים מאוד, נעמי. לפעמים גנום, מאז הבלוג ליודעי דבר גם גנומסה.
יצאתי מהארון.
פרלין סימסה לי לי לפני כמה ימים: אני קוראת את הבלוג שלך אחורה, כמה השתנית. מיד צלצלתי ואמרתי לה פרטי ונמקי. בזה לא כל כך השתניתי. אבל כן. אני מתעצבנת כשאומרים לי איזה מהפך עברתי. זה לא מהפך. אני מרגישה שמשהו נפתח. אני קולטת את עצמי מחייכת כשאני הולכת ברחוב. ואם אני לא, אם אני עגומה, אם הגוש מזדחל לו במעלה הגרון, אני מכווצת את שרירי רצפת האגן, מיישרת את הגב ואומרת - נה! ונושמת. אבל מה אני חכמה. זה רק לפני שבועיים התקשרתי לפסיכו בפאניקה והיא אמרה לי - תנשמי.
ואתמול היא אמרה לי - לא כל מה שקורה לך זה רק רע. לא כל רגש זה רע. לפעמים הלב נפתח וזה מביא איתו גם כאב. אבל הוא נפתח! זה בכלל לא היה אתמול בכלל.
לא כל כך אופטימי. לא עוד לא הגיע הזמן לנשום לרווחה. אבל כן, סיכומון שכזה מתגלגל לי בראש כבר כמה ימים. אני רק מפחדת כל הזמן לסכם. אני מסכמת מהר מדי. אם כי, גם הכול חוזר.
ככה למשל, כתבתי כזה דבר ממש בתחילת הטיפול. אז אין מה לומר שגם בטיפול הסכר כבר נפרץ קצת. אפילו יש קצת מגע עיניים. ויש דיבור יותר אמיתי. אבל באמת, אני כבר לא מתקיפה. הכרתי הרבה אנשים חדשים בזמן האחרון. ואני שומעת אחר. אני שומעת מאפשרת. נעימה, פתוחה, כנה אמיתית, מצחיקה. אני לא מוכרת את עצמי פה. אבל אני כבר לא מתקיפה. את אימא עדיין כן. זה גם לא ישתנה.
אני גם לא מוכרת את עצמי, כי די. קניתם.
ומאז זה ירדתי עשרים קילו. אתמול חתמתי על העשרים. אני רוצה להגיד. אני נעמי, אני שוקלת 63 קילו. אני שמחה. וגם כן, אני מתאפרת, וכן אני רוקדת. וכשאני רוקדת, מסתכלים. (פרלין נתנה כדוגמה את זה שאני בחיים לא אשים מסקרה או שאני מאלה שיושבים בצד ושותים ויסקי במסיבות. דוגמה למה שכתבתי בעבר).
ועוד דבר שהבנתי - להגיד, איזה יופי, החיים שלי משמש, זה בסדר. ולשגות בפנטזיות והזיות גם זה בסדר. זה לא מיד אומר שיתהפך עליי העולם כי העזתי לחלום (דנג', זה כנראה קשור ישירות למתנה שקיבלתי מכם).
הכול מהבטן לאחרונה. פלא? בימי ראשון אני רוקדת ריקודי בטן ובימי שלישי מכווצת רצפת אגן בפילטיס וביום שישי גם נתחיל סלסה. הייתם פה בתהליך שלי. זה די מדהים, אבל אולי חלק מהתהליך שעברתי היה לפתוח בלוג. זה נראה כמו צירוף מקרים. טיפול, בלוג, דיאטה, מעבר דירה ושינויים אחרים. אבל הכול מצטרף ביחד. כמה אני אוהבת לראות את התמונה השלמה של הפאזל.
וטומסה ישנה קצת: בכל זאת לא מזמן כתבתי את זה וזה עדיין שם. עדיין. אני לא באשליה. אני פשוט שמחה. שמחה. יושבת לי פה במעיל ומשתפכת על הבוקר.
פרלין ממתינה בסבלנות בג'ימייל שלה שאסיים לכתוב.
וגם יונת אתמול אמרה לי - הכול בסדר? מזמן לא כתבת.
כתבתי לא מזמן שהחרדה מאלתרת. אז היא כבר לא מאלתרת עליי. היא מזדחלת. אני הולכת לישון וזחלים קטנים קטנים זוחלים לי מבית השחי לתוך החזה בלי שארגיש. אבל אני מצליחה לדחוק. ואם אני לא מצליחה לדחוק אז אני מתמודדת. או שאני מתקשרת לאקס (אקס האישה, אויה מה יהיה עם זה) לפרלין לניקול לשותפה לעוד בנות יקרות. ואני אומרת - אויייייי אני נטרפתתתתתתתת מה אעשההההה?
והיא צודקת האישה החכמה אקס. את המצב של הטריפה אני מחפשת.
כן כן. יצאתי מהארון. אני נעמי, שוקלת 63 קילו, ואני מחפשת כרגע לטרוף את העולם. עם הרבה מלח בבקשה. וחלב דל שומן. אבל לפחות אני מודעת. זה נרגע, בסוף, זה נרגע. לא?
כתבתי שטוב לי בדירה החמימה שלי להתעורר למילים של אנשים שאני אוהבת. באמת טוב לי. וכבר מזמן זה משפחה וחום ונעימות פה. ותודה שאירחתם אותי כל כך יפה. אני לא הולכת. אבל אני חושבת שאני מתהפכת קצת.
ולא לא לא לגמרי לא רק טוב לי. לא לא. לא לנשום לרווחה ולא שום דבר. להיות על המשמר ומיד. הרי רק לפני חודש הכרזתי קוד רד!
| |
לא להכניס שטן לפה אמרה מורתי (6)
יכול להיות שזה עובד? איזה פחד... (6)
שקט? שקט? שקט? אולי לפני הסערה (6)
בטח עובד איזה יופי שוברת את כללי המשחק. (8!)
כשאני אומרת עובד אני מתכוונת למוזיקה לנגן מעמד לגיטרה להגיד לא להגיד כן ליצור לעצמי שקט שקט שקט אבל לא בכוח, בהתבוננות. איזה חרטטנית אני. נשמעת לעצמי רוחניקית שלא במקומה. (1,000,000)
ועל הכותרת - זה מורה לא אהובה הייתה אומרת במקום כמובן לפתוח פה לשטן.
תלמיד כתב שפעם אבא שלו היה עשיר עד שנפלה חומת רחוב.
מי שמנחש למה הוא התכוון מקבל שישייה.
שמיניות כולכם.
| |
פסיכולוגיה התנהגותית
אני עושה לעצמי התנהגות:
1. אני רוצה לקנות מעמד לגיטרה, שתהיה בהישג יד.
2. אני רוצה לקנות טייפ כדי שאשמע מוסיקה לא במחשב ואז לא אהיה מבאינטרנט כל הזמן.
3. אני מכבה את הטלפון לפני שאני הולכת לישון.
4. אני מכבה את האינטרנט כשאני לומדת / עובדת.
5. אני מקציבה זמן ללמוד.
אבל...
1 עוד לא קניתי
2. עוד לא קניתי
3. לא תמיד... וממש ברגע האחרון.
4. זה רק כי עוד לא קניתי כבל טלפון ארוך
5. זה הזמן הזה - עכשיו.
ועוד משהו קטן...
היום התלמידים לא האמינו לי. הם הסתכלו עליי בספק ובזלזול. אחרי שלמדנו מספרים מונים בנקבה (שתי מתנות, שלוש גלידות). היום העזתי ללמד גם בזכר. אז קודם כל אחד הרים את ידו ואמר שיש פה טעות - זה לא אחד זה אחת. אז אמרתי לו - יופי! נכון, בנקבה זה אחת. ועכשיו אנחנו לומדים משהו חדש. אז אחד אחר פתח את הספר והראה לי שזה אחת. אני הראיתי לו בחזרה שבשיעור שאנחנו לומדים היום זה אחד. אינעלרבאק. מלמדת מלמדת. עוד אחת מתפרצת - אבל למה המספרים נוטים? לא נוטים... כמו שמות תואר, מתאימים לשם העצם. אבל אמרת שזה שתיים! אני יודעת... גם אמרתי שבעברית יש לוגיקה. התכוונתי לזה. זו לא פעם ראשונה שאני נתקלת בזה. אבל תאמינו לי. אני לא סתם ממציאה. אבל למה? כי ככה. ככה. אוף. אבל זה לא מה שאמרתי, רק חייכתי והסברתי שוב.
אף פעם לא היה לי קשה כל כך לגרום לכיתה להאמין לי. אבל למה שניים ושני? אבל אמרנו כבר בנקבה שזה שתיים ושתי. לא אמרנו. אמרנו. הינה זה במחברת שלך.
אלה מספרים בנקבה, כן? כי יש ה. אבל אמרתי שזה הקטץ', שיש ה', ואלה מספרים בזכר. את בטוחה שזה זכר? לא אני לא בטוחה. חכו רגע, אצלצל לאקדמיה. כוסאמקום.
את בטוחה? מה זאת אומרת? אני המורה!! למה אתם לא מאמינים לי?
נרגענו, אף פעם לא לקח לי כל כך הרבה מאמץ ללמד מספרים בזכר. גג חצי שעה. טוב שלא ביקשו תעודת יושר. יאללה, הפסקה. אחרי ההפסקה אנחנו נפגשים בחדר 234 להרצאה. את בטוחה? כי זו הכיתה שלנו.
מסתכלת.
לא, לא צוחקים.
אני לא אמינה אני או מה?
והינה הצלחתי לכתוב פוסט אנטירומניטטיבי.
והולכת ללמוד.
מתנתקת.
אטוטלור.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
tomasa