| 5/2007
 1, 2, 3 סיני.
הייתי בסיני שלוש פעמים, כל אחת מעניינת יותר ומיוחדת יותר מהקודמת, והאחרונה הייתה השיא שבשיאים.
כשהייתי בת 18, ממש קצת קצת לפני הצבא, נסעתי לראשונה לסיני עם פרלינה וניקול (שפתחה בלוג כנסו כנסו ועודדו אותה לכתוב)
באנו מלאות עוז ועזוז, ובעיקר נחושות לפגוש בחורים "חמודים", מילה שקיבלה טוויסט לא צפוי, כאשר פגשנו את הבחור (משה?) שעזב את הארץ לתמיד כדאי להקים בסיני קיבוץ באוטובוס. אחר כך חוזרתי על ידי מחמוד שהצהיר בפניי שוב ושוב שהלב שלו בום-בום-טק! הוא גם אמר שלעולם לא אשכח את השם שלו כי מחמוד זה כמו חמוד. חמוד. הוא כמובן שכח את שמי שוב ושוב ושוב. אבל אותה צמה הלכה איתו לאורך כל הדרך.
היה גם איזה משה אחר, שהציג את עצמו בפנינו כפסיכולוג, וחלקינו די נשבו בקסמו. רק לאחרונה נפל לנו האסימון שעל כרטיס הביקור שמשום מה השאיר לאחת מאיתנו (זו שנשבתה בקסמו כמובן) היה כתוב בכלל רואה חשבון. שנים של פנטזיות להגיע אליו כמטפל בטעות (לא שלי לא שלי, אני אוהבת אותן נוירוטיות ומפוחדות) נגוזו.
זו הייתה שעת עישונים מבורכת, ולמעשה בגלל הנסיעה הזו התחלתי לעשן סיגריות, רציתי ללמוד איך לוקחים לריאות, אז התאמנתי על סיגריות, והינה, 8 שנים מאז, הן עדיין בחיי.
הנסיעה השנייה הייתה אמורה להיות נסיעה זוגית שקטה. כבר במעבר הגבול פגשנו סמי-חברה עם סמי-פלרטוט שהביאה איתה, שניהם תלמידי משפטים. זו הייתה הפעם הראשונה של שניהם והיה נראה שהם לא בדיוק יודעים להחליט אם הם רוצים להיות ביחד כל הזמן הזה או לא. אז נסענו ברביעייה, בזמנו גם אנחנו חשבנו שזה רעיון לא רע, במקרה שנשעמם את השני למוות. או-הו! כמה טעינו. הבחורינה, עורכת הדין לעתיד, והבחורין (שהיה הרבה יותר בחורין מהבחורינה, לפחות ברמת ההתייפייפות וכן ברוחב השרוואל ובאורך השבעים בצצדיו, לא שיש לי בעיה, רק שהוא יחד עם זאת הוא שידר מצ'ואיזם לתפארת שנתמך בזוג כתפיים מפותחות להפליא) היו עסוקים בהוכחת הטענה הידועה: רואים אותי, משמע אני מפלרטט. הכוונה - הם פלרטטו אחד עם השני בלי תקנה, רק מה, זה לא היה שווה כלום אם לא היינו בסביבה, ולכן לפעמים היה נדמה לי שהם רודפים אחריי רק כדי להשחיז את סכיניהם זה בזה מולי.
לא מספיק? הם קראו את המשפט של קפקא, משפטנים שכמוהם. מילא קראו, אבל בקול, מילא בקול, אבל משום מה בכל מקום שנמצאנו בו. הופ, הצלחנו למצוא פינה חבויהף והינה הקול המונוטוני מאחורינו שוב מתאר את קורותיו של המסכן. כשהם לא קראו קפקא פומבית או פלרטטו אחד עם השני פומבית הבחורין היה עסוק בלחפש בחוריניות צעירעירות והבחורינה הייתה עסוקה בחיפוש אחר אברי גוף חסרים. רוצה לומר - ימים בלילות עברו עלינו בשכנועים שהיא בחורינה על רמה גם אם אין לה גומה בגב. (מהאלה שיש בין הגב לטוסיק, כמו מין שתי גומות בגב התחתון, בחיים לא שמעתי על קיומן עד אז, פרימיטיבית שכמותי). אני לא בטוחה מי מהם לטש יותר עיניים בבחורות המאוד צעירות שגדשו את החוף.
חמסה חמסה טפו טפו שמישהו מהם לא יקרא פה כי המשפט של קפקא די מפליל. אבל מה הסיכוי? יש סיכוי?
כל זה היה בשבועות. שנה לאחר מכן, בסדר פסח יצאנו שוב לדרך. ארזנו את עצמנו, חברים, חברים של חברים וחברים של חברים של חברים ויצאנו לדרך מיד אחרי הסדר. הקדמנו את כולם. היה כיף? היה נהדר. היה כמו ירח דבש. מהרגע הראשון שהגענו, השחטה הראשונה, לגימת הקפה, הכול היה מושלם. עד הסוף... טוב, לא בדיוק. אילולא תאוותנו לאורז עם במיה היה יכול להיות מושלם עד הסוף. בלילה האחרון כשכבר שבענו חשקה נפשינו עד מאוד בפעם אחרונה של אורז עם במיה, רק אממה - נגמרה הבמיה. הביאו קישואים. הביאו קישואים עם משהו שחור מוזר לידם. שילוב של ויסקי, סמים קלים, ים, מוסיקה, גרם לנו להתעלם מהגוש השחור ופשוט לאכול מסביב. יומיים של הקאות, שלשולים וטעם של ביצה סרוחה בפה היו לתשלומינו. אבל בסופו של דבר באמת היה מושלם. מושלם.
והינה, עוד שבוע (טפו טפו חמסה חמסה קליק קליק קמע ושינוי חלומות) אני נוסעת שוב, עם אותה הפרלינאית, שכבר הפכה לאלילה בחוגים מסוימים, והניקול שתכתוב את קורותינו לכשנחזור. הפעם אנחנו לא מחפשות את החיים שם, להפך בורחות קצת.
אני לוקחת איתי את קריאת רשות של שימבורסקה, אני לוקחת איתי את הפנקס השחור. אני לוקחת איתי את זלדה ואת אגי.
קלפים.
יש המלצות נוספות?
| |
חללים
פערתי בי חלל
כדי שתמלא אותו.
סתמת אותו בקרשים,
דפקת מסמרים.
השארת אותו ריק
ורק חריץ קטן, פרצה
דרכה נכנס זרם אוויר.
תקווה.
שבתשלום.
כן. לא. דרמטי מדי. ועל כן, דיבוב של שיחה ביני לבין ח' מוקדם יותר בג'י צ'ט:
ח'': י' הסכימה לנסוע לסיני, היא רק קצת מפחדת למות
me: שטויות. מי יהורוד אותנו?
ח': יהורוד?
זה מצויין
me: יהרוג כמובן
ח': את אפילו יותר גרועה ממני
מי?
רוחשי רעתנו
me: שטויות.
ח': חורשי?
me: רוצי
ח': לאן?
פירסמת?
me: פרסמתי?
ח': תקשיבי
פוסט
אהבלה
me: האמת היא שכרגע שמתי משהו
התכוונתי - רוצי לעתנו.
רעתנו
אוף. מה זה הדו שיח חרשים הזה??
ח': אני לא מאמינה שוויתרתי על ירידה במשך כמעט 5 שנים!
איפה חייתי?
me: נכון.
ירידה במשקל?
ח': אז ניסע?
me: ירידה לסיני?
ח': תענוג אוראלי
me: נו מי ירד לך שרלילית
ח': אני מכירה את הקטע הזה
הוא שלך?
ביגוס דיקוס (לצורך העניין כמובן)
me: את לא מכירה את הקטע הזה. הוא שלי שלי שלי
ח': המרצה של י'
me: מה?
מתי ובאיזה הזדמנות ואיך את יודעת שהוא מרצה של י'?
והיא יודעת?
ח': היא סיפרה לי!
הוא היה מרצה שלה
me: היא סיפרה לך שהוא ירד לך? אני לא מבינה.
זה הרגע שעדיף היה פשוט ללכת לישון. ולהתתרחק כמה שיותר מהמקלדת.
| |
פוסטסרט
מכירים את זה שיוצאים מסרט ומשהו מהתחושה שלו נשאר איתנו? כך למשל, אחרי גוסט דוג הלכתי חצי יום כאילו אני סמוראי כושי שמן. יד ימן ורגל ימין בעצלתיים קדימה ואחריהם יד שמאל ורגל שמאל בעצלתיים קדימה, עם הרבה כוונה בתנועה.
כך למשל עוד, הסדרה המושמצת ובצדק אלי מקביל, שגרמה לי לשרבב שפתיי קדימה ולפעור את עיניי. אני נשבעת שבתקופה שזה שודר הייתי יכולה לזהות בחורות ברחוב שכרגע צפו בסדרה. הולכות בצעד כאילו מהסס, מסתכלות על כל העולם בפליאה, מתהלכות כאילו הן אנורקסיות שכל דבר יכול להעיף אותן מעל פני האדמה.
אחרי על תבונה ורגישות הרגשתי נורא רומנטית, כל הזמן הכנתי לעצמי תה וניגנתי בפסנתר.
אבל, אחרי "רמז לסקנדל" שראיתי אתמול, כל מה שאני מרגישה זה הפוטנציאל שבאי נוחות בכל איטרקציה עם בן תשחורת. מזל שמספרן של אינטרקציות אלה שואף לאפס. חברות שלי לא אהבו את הסרט, אני חשבתי שהוא היה טוב, שוחק נפלא, והיה פשוט נורא נורא עצוב. הסיטואציות שאנשים מכניסים את עצמם לתוכן וכשזה מאוחר מדי אי אפשר להזיז את הגלגל אחורה.
אני שונאת לריב עם חברות, שונאת. (זה לא לגבי הסרט, נושא חדש). הן אומרות לי את כל הדברים שאני יודעת שהם נכונים אבל אני עדיין מצטדקת. אני אומרת משהו ומיד אחר כך מבינה שלא, זה לא זה. ואת הדברים שכואבים באמת, או שבאמת בא לי להגיד אני לא יכולה לומר, כי הן בדיוק יאוששו את מה שהן טוענות כלפיי.
כך אני והפרלינאית בעוד סיבוב של חברות אכולות רגשות אשמה על אלוהים יודע מה מצטדקות אחת בפני השנייה על אלוהים יודע מה ולא ברור למה. העיקר שהיא קוראת פה ויודעת שאני אוהבת אותה מאוד.
ועכשיו, המקס והזועם החליטו לראות את רוצחים מלידה, אחד הסרטים שאני מכירה בגאוניותם ולא מוכנה לראות שוב. ועל, כן יילקח ממני מחשבי, שכן אין לנו דויד. אז אני ממהרת לראות עוד פרק של בנות גילמור כדי שאחר כך אוכל לומר דברי שנינות במהירות הבזק.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
tomasa