 כינוי:
tomasa בת: 44 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 8/2007
 אלוהים שלי, אשר מאחורי הברוש...
כן, ולי יש היום יומולדת.
לכבוד יום ההולדת החלטתי להרשות לעצמי לכתוב באמת לגמרי לגמרי בזרם התודעה ולא להתחשב בכללי ניקוד ותחביר עבריים וגם לא בסוגות וז'אנרים למיניהם בלגאן נקודה.
למשל, הינה, עדיין, מצחיק ומקסים - יש פה כוס צהובה. ועליה "טומסה הצהובה שלי, מזל טוב ליום הולדת ה - 17 (עשר שנים!!) מי ייתן ושנתך ה - 17 תהיה מאושרת ומלאת אהבה" מפרלין, עודה עומדת פה. אתמול היא נתנה לי במתנה קומקום כזה ששמים על האש והוא שורק. ניקי הוסיפה שצריך לשים בפילטר כף שטוחה של תה. ניקי תמיד מקשטת אותי, והפעם בעגילים שכבר עכשיו ענדתי ובטבעת מהממת. היום הסתובבתי מלאת עונג בקישוטים החדשים שלי ברחובות תלביב.
המון דברים בחדר שלי מזכירים לי יומולדת. אבל לא את זה: כשהייתי בת 6 והלכתי לכיתה א' הייתה לי שם חברה, חרשת, חצי עיוורת ואף פעם לא הייתי מבינה מה היא מספרת לי. היא תמיד הייתה מספרת לי בבוקר מה היה בפרק של שושלת בלילה שלפני. ואני לא הייתי מבינה כלום. יום אחד, לא ידוע למה, סיפרתי לה שיש לי יומולדת. זה כמובן לא היה היום המקורי. אולי בכיתה א הבנתי שנידונתי להיות ילדת קיץ ולעולם לא יחגגו לי יומולדת בכיתה. אז שיקרתי. היא כל כך שמחה, עלתה על כיסא ושרה לי יומולדת שמח. ובערב היא ויאמא שלה, שאימא שלי עבדה שצלה בניקיון באו לתת לי מתנה, ספר של בלי סודות. זה היה אולי אחד הרגעים העצובים והמביכים בחיים שלי.
ויש עוד יומולדת בו אני ומקס ישנו על החול באילת והיה לנו כסף להופעה אחת בדיוק בפסטיבל הג'ז באילת ולכדור גלידה והיה מדהים. והיה גם את זה שעבדתי במשרד ממשלתי כלשהו (הדחקות אל תספרו לאף אחד) אחרי הצבא קצת ועבדו עליי שהמנכל נורא כועס עליי וזימן אותי לישיבה דחופה וכולם היו שם כולל השר לתת לי מתנה דיסק של באך.
ואחותי היום נתנה לי דיסק של טינה טרנר, אחרי שירדה עליי כל כך הרבה כשביקשתי את זה. וסבתא נתנה לי בושם שלא אשתמש בו לעולם. וקיבלת גם את בשבח החלומות של שימבורסקה ויומן של סלון מזל שכל היום אני מקשטת בו ומעטרת אותו. החדר שלי מלא בתזכורות יומולדת. אינספור ציורים ממקס, ברכות למיניהן. החברות שלי מבריקות במיוחד וכל ברכה מלמיליאן.
אז מה את מאחלת לעצמך, שאלה חברה חדשה פה בשכונה. ואני כבר מזמן כישפתי איזה אבן שקיבלתי מחברה שחזרה מפרו, אבן האינקה. החלטתי שאם ממש רוצים היא מגשימה משאלות אבל רק אם אני מרשה לה.
ואני מרשה לה:
למצוא את את המקום החזק שלי ולדעת לשמור עליו
שלווה נפשית
תהפוכות שיגרמו לי להרגיש שאני חיה אבל שאצליח לשרוד אותן
להיות שבעת רצון ומספוקת מאינטרקציות עם אנשים
לקחת שליטה טובה על החיים
(צריך חמש)
זהו, הולכת להתקלח, להתנמנם, אחר כך יוצאים לאכול עוגה (איפה יש עוגה ממש ממש ממש שווה בירושלים?) ולהתחנן למשקאות חינם בבארים של חברים במרכז העיר. כיף חיים. טוב להיות צעירה ואהובה.
יצא פוסט משוגע אני יודעת.
הולכת להגיב לכם קצת.
ואחרי יום בתלביב הבנתי. אני אולי ילדת קיץ אבל אני לגמרי אישה של חורף.
| |
עוד נשובה אל ניגון עתיק
כבר כמה ימים אני רוצה לכתוב את הפוסט הזה, אבל אני עייפה מדי. עכשיו אני מבינה שאין מצב שאהיה עייפה פחות והגיע הזמן לשחרר את זה כבר מהראש. כל כך הרבה משפטים כתבתי בראש, עכשיו כמובן שכחתי את כולם. אבל אנסה בכל זאת.
כשהייתי בת 12, ילדה רוסיה טובה שרקדה בלט וניגנה בפסנתר, אחותי הצברית החליטה שהיא רוצה ללמוד כינור. הזדעקתי. גם אני רוצה לבחור משהו! לא אהבתי את הבלט, למעשה שנאתי אותו ואני עד היום מאשימה אותו בהרבה, ועם הפסנתר היו לי יחסי אהבה שנאה שמקומם בפוסט אחר. החלטתי על גיטרה. לא יודעת למה. לא מצליחה לשחזר למה. רשמו אותי ואת אחותי לקונסרבטוריון. קיבלתי גיטרת ימאהה קלאסית ב - 500 ש"ח והייתי מאושרת. הייתי פיצית, והגוף שלי בקושי עטף אותה, אבל הרגשתי מגניבה ללכת ברחוב עם הגיטרה תלויה על הכתף. כולם ניגנו בפסנתר, כינור, חליל. ואני - גיטרה. גדולה! בולטת לעין! ועם סממנים גופניים חינניים כמו ציפורניים ארוכות רק ביד אחת ולא איזה היקי תמידי כמו לחברים הכנרים. מגניבה, כמר אמרתי?
המורה הראשון שלי היה צדיק. הוא היה מקסים, מלהיב, נתן לי המון ביטחון ותוך שנתיים כבר קיבלתי מלגות ועניינים. אולי כי הייתי היחידה שם שלמדה גיטרה קלאסית, ואולי כי הייתי טובה. הייתי טובה. אני זוכרת שהייתה שם גם להקה, ואחרי אחד הקונצרטים בהם פרטתי יצירה מגניבה עם פלז'יולטים למכביר הם הציעו לי להצטרף. אז ניגנתי בלהקה את הבס של cats in the cradle, כשאני יושבת זקוף, רגל שמאל על הרגלית. זה היה די משעשע.
בעקבות צפייה מרובה בסדרה ושוב ושוב בסרט fame החלטתי לנסות להתקבל לאומנויות. אז זו הייתה השנה הראשונה של מגמת המוזיקה, והתקבלתי כי הייתי הקלאסית היחידה, או אולי כי הייתי טובה (יש םה גם סאגת פסנתר די ארוכה, אבל זה לפוסט אחר). כל המעבר הזה היה טוב, בהרבה בחינות, וזו הייתה שנה טובה. רזיתי מאוד, ניגנתי, הייתי טובה טובה טובה. וגם הכרתי אנשים טובים וטובים פחות, אבל הכרתי. אנשים היו אומרים: "ראינו גיטרה הולכת ברחוב, זו היית את?" הייתה קטנה. גיטרה גדולה. חבל שלא בחרתי בקונטרבס, יותר מקום להתחבא. הכייתי מרביצה לכולם עם הגיטרה באוטובוס, אבל היו לי זכויות יתר, כי הייתה לי גיטרה גדולה.
בסוף השנה הזו נסענו לשליחות. במשך שלוש שנים דידיתי מדי יום שישי בשלג אל המורה שלי לגיטרה. היא הייתה דיווה. נשואה בפעם החמישית או הששית, תמיד לבושה טיפ טופ. היא הייתה יושבת, מעשנת, שותה קפה, מקשקשת. ומדי פעם מלמדת. היא הייתה ועודנה נגנית בחסד, אחת המדהימות מסוגה, ופרפורמרית לא מהעולם הזה. אבל היא ניסתה להקפיץ אותי מעל הראש, אני שפרטתי בסבבה שלי סור וקרקסי וסקרלטי ועוד מיני ירקות פתאום נאלצתי לשבוא את האצבעות על פגניני. לא הייתי טובה מספיק. היא לא הייתה רגילה שלא מתאמנים בבית ואני לא הייתי רגילה לדרישות. עד אז זה היה פשוט קל מדי. אבל המשכתי ללכת. נהניתי מהמטבח המעושן שלה, מההליכות בשלג. נהניתי להיות קטנה וללכת עם גיטרה. בטקסי יום הזיכרון הייתי מנגנת את מישהו או את מקום לדאגה. והגיטרה הייתה כל הזמן יוצאת מכיוון בגלל הקור. הפסיכולוגית דאז הייתה תמיד בקהל. כל האירוע היה תמיד מעיק נורא. אבל זה היה הייחוד שלי, אני הייתי הגיטריסטית, גם אם בלאי.
חזרתי לארץ, לזרועות צה"ל. הפסנתר והגיטרה העלו אבק, ואני הבנתי שגיטריסטית בחסד כבר לא אהיה, מעולם לא הייתי לי התושיה היוזמה או התחת להגיע לשם. מדי פעם ניסיתי לפרוט קצת מהספר הראשון, הירוק של מישה אפלבאום. בערך באמצע השירות התחילו לעקצץ לי האצבעות. חיפשתי משהו אחר, התבאסתי שכל פעם שאמרתי שאני מנגנת בגיטרה ביקשו ממני לפרוט כמה אקורדם ומעולם לא ידעתי, כי הייתי קלאסית. כי ניגנתי יצירה אחת של פגאניני מושלם אבל לא יכולתי לאלתר במקום איזה משינה או אהוד בנאי. אז הלכתי לכיוון הזה. המורה הבא, שמאלני ירושלמי ידוע, היה גם הוא טיפוס. גם איתו הייתי מקשקשת שעות, פוגשת בו בפאב הקבוע. אבל הסטנדרטים היו ממני והלאה. עד עכשיו אני מקנאה בכל אלה שיכולים בלי תווים פשוט לשבת ולפרוט. כשארגן ערב מחווה לביטלס, אני ניגנתי את כל הקטעים הקלאסיים. לקראת השחרור החלטתי שאקנה לעצמי במענק מתנה - גיטרה. קניתי, הלכתי לחנות בתל אביב, ומקס עזר לי לבחור את הגיטרה שנשמעה הכי טוב וישבה עליי הכי יפה. הייתי קטנה, עם גיטרה גדולה. ויקרה.
אבל סיפור האהבה דעך. בשלב מסוים נשאבתי לפלמנקו, היו לי קלטות וספרים והייתי שעות מתרגלת, הייתי די טובה בזה, אבל זה שוב לא הלך לשום מקום ודעך. נפרדתי באהבה רבה מהמורה השמאלני שניסה לג'זז אותי ולא הצליח. עד היום אני שמחה לפגוש בו. המורה הראשון ההוא, אגב, לא מזהה אותי. עם המורה מהשליחות אני מדי פעם נפגשת אם באה לפסטיבלים בארץ. הלכתי למורה שלקח הרבה הרבה כסף לשעה והיה מאוד מרושע אליי. הוא מיד שלל את כל מה שלמדתי עד כה. הכריח אותי לעשות תרגילים מייגעים ואף פעם לא היה מרוצה. הייתי קטנה קטנה, עם גיטרה גדולה גדולה ויקרה ומורה מרושע ומפחיד. כשלא הסכים לבוא לקראתי ולהיפגש איתי פעמיים בשבוע כי בחלטתי לעשות תואר, עזבתי אותו בשמחה רבה ואת הגיטרה הנחתי בצד.
באחד הביקורים שלי ברוסיה, פגשתי שוב את המורה הדיווה. היא הכירה לי חבר שלה, ג'זיסט. היה קליק, הלכתי אליו הביתה, וקיבלתי הרבה הרבה חוברות במתנה והרבה הרבה דיסקים וגם הרבה הרבה הרבה חשק לנגן. זה באמת החזיק מעמד הרבה זמן, עד ששמתי את הגיטרה בצד, כמה שיותר רחוק מהעיניים. היא הייתה עוד סימן למשהו שיכולתי להיות ולא הצלחתי.
בסוף הפכתי למורה. לזה תמיד יש לי תחת, רצון, אהבה. סיפוק, והרבה עייפות. אני מורה קטנה. כיתה גדולה. והגיטרה? העלתה אבק.
לפני כמה ימים היא נפלה. נבהלתי. התחלתי לבכות עוד לפני שהרמתי אותה. לא רציתי לראות אותה בכלל. היא האשימה אותי כל כך, גיטרה פולניה שכמותה. אבל לקחתי אותה, הכרחתי את מקס לכוון, אף על פי שאני יודעת. והתחלתי לפרוט, מתבאסת מכל אצבוע לא נכון, צליל טיפה חורק, ברה שלא מחזיק את כל המיתרים.
למחרת לקחתי לידיים את החוברת של מישה אפלבאום. התחלתי לנגן, את האטיודים המשמימים של פעם. כמו מדיטציה. ניגנתי וניגנתי, עד שכאבו לי האצבעות, עד שהצלילים הפכו לצלולים, עד שמתוך הפריטה צץ לו גם הרגש. שעתיים חלפו בלי שארגיש. הבית נמלא מוסיקה שוב. הסתכלתי על הפסנתר בשמץ מבוכה, הוא עוד יקבל פוסט משל עצמו. חשבתי לעצמי, למה אף פעם אני לא יכולה לעשות משהו ולהינות ממנו בלי להרגיש אשמה על משהו אחר.
ולמרות העייפות, ולמרות העתיקות, חזרתי לנגן. כמו ילדה קטנה, עם גיטרה גדולה. צלילים של פעם. עכשיו אני חייבת למצוא את חוברת האטיודים של ליאו בראוור, מתגעגעת לדיסוננס. לקינוח זימררתי לעצמי קצת let me take you by the hand and lead you to the streets of london. הבנתי שלא משנה כמה אני אחרת שונה או אותו הדבר הגיטרה הגדולה הזו תמיד תהיה חלק מהילדה הקטנה הזו. וככה בחרתי, לחזור לנגן. לעצמי, רק לעצמי, בשביל האצבעות המתנועעות, בשביל המנגינה, בשביל לפרוק.
תענוג. פוסט הבא על הפסנתר. ועוד אחד על הבלט. אבל זה יהיה פוסט זועם ומלא רחמים עצמיים, אולי אוותר עליו בינתיים.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
