| 9/2006
 פוסט שיכור ועייף אבל שמאלני ופמיניסטי
האבולוציה הפוליטית שלי התחילה יחסית מאוחר. כן, גדלתי בבית יחסית הומניסטי, עם הורים אסירי ציון לשעבר שדיברו על משטרי דיכוי וצעקו ברחובות let my people go . אבל ההתפתחות הפוליטית שלי, הפמיניסטית, השמאלנית יפת הנפש, התרחשה יחסית מאוחר, אחרי הצבא, בהשפעת בן הזוג, המסגרות שבחרתי להשתייך אליהן, הלימודים שלי... ועד עכשיו שבעיני רוב חבריי אני פוליטית נורא ובהרבה נושאים מתלהמת.
ועדיין יש לי חברים מהתיכון שאוהבים מאוד להזכיר לי את התקופה בה הגדרתי את עצמי כ"לא פוליטית", כן הייתי מפגרת ואפילו פעם חשבתי להצביע עלה ירוק. קורה, עוד שלב באבולוציה. אבל הם מתים על זה. ומה הופך אותם ליותר טובים ממני? הם טוענים שמאז ומתמיד היו שמאלנים וחברה שלי אמרה לי היום שהיא תמיד הייתה פמיניסטית. נכון, תמיד אבל גם תמיד קראה את הכתבות על "איך לענג את הגבר שלך" ומדברת על החתונה מאז שהיא זוכרת את עצמה. חברים שמאלנים שלי הם מצביעי עבודה או מרץ שמתכווצים בכיסא שלהם כשאני מזמינה את המוסכניק הפלסטיני לשתות קפה. שמאלנים.
כן, הייתה לי התפתחות לא האכילו אותי בכפית. אני שמחה, כי הגעתי לזה בעצמי. אבל השבוע לא משנה באיזה ערוץ ובאיזה מסגרת הולך להיות סרט תיעודי בו אני מופיעה כבת חמש עשרה, וזה כבר מפחיד.
מה אם מישהו מהשמאלנים יזהה אותי ויפיץ הלאה.
אולי אני לא באמת שמאלנית
לא הרווחתי את יפייפות הנפש שלי ביושר?
אולי אני לא באמת פמיניסטית, אני צריכה להתאמץ יותר. איזה מין מקצוע פמיניסטי זה מורה? הכי פמיניסטי בעיניי.
טוב שיכורה
הולכת לישון.
מחר לוקחים את התלמידים לגן החיות
בצורה מאוד שמאלנית ופמיניסטית.
טוב זה התחיל בסדר ואז נהיה מוזר (מקס אומר)... פוסט שיכור כפי שאמרתי.
| |
 חברון - מאז ולתמיד
אתמול הייתי בחברון.
נסעתי במסגרת שוברים שתיקה לסיור בחברון. בחלק הישראלי של חברון, זאת אומרת מקרית ארבע, דרך רחוב השוהדה ועד לתל רומיידה. בימים האחרונים אני דווקא מתחילה קצת לפקפק בעקרונות הקשיחים שקבעתי לעצמי, בזמן האחרון יש לי הרבה חברים מתנחלים, בעיקר חברות, מהעבודה. או חברות שאין להן בעיה לנסוע להתנחלויות. אני, כשהייתי צריכה לנסוע לאחת הנשים האהובות עליי בעולם, שגרה בגבעת זאב, עיקמתי את הפרצוף. אבל בזמן האחרון אני מפקפקת עד כמה זה באמת עיקרון עקרוני ולמי זה עוזר. התחלתי לחשוב שאני מעדיפה להתייחס לאנשים אישית ולא אידיאולוגית. ולכן, כאשר לפני כמה ימים אחת החברות הטובות בעבודה הפתיעה אותי ושאלה "מה, אם אזמין אותך ל XXX לא תבואי (ולא מדובר בגבעת זאב או מעלה אדומים, משהו יותר בסגנון של הר חברון)?" ולא ידעתי מה לענות. לא ידעתי מה לענות לעצמי. בסופו של דבר אמרתי לה שאבוא, אבל זה לא קל אידיאולוגית. היא כמובן נכנסה ללופ של: "לא הרגנו אף אחד, אנחנו המתנחלים חיים בדו קיום אמיתי עם הפלסטינים, הארץ שלנו כזו קטנה..." את השיחה הזו כבר לא רציתי להמשיך, כי זה כבר לא אישי, ולא רציתי להכניס ויכוחים חסרי תועלת למערכת היחסים שלנו.
אני שמחה שאני רואה מעבר, מנסה לצאת מהבועה, זה שאני ירושלמית בטח עוזר, זה שאני מהגרת וראיתי קצת עולם גם פותח את העיניים. יש לי חברים שמאלנים וימנים ודתיים וחילונים, יהודים ולא יהודים, ובאמת כולם חברים שלי. וכולם אותו דבר, אבל הרבה פעמים נמנעים מהפוליטיקה, מנסים.
יחד עם זאת - האנשים שגרים בחברון לא יהיו חברים שלי לעולם.
הגענו לחברון - עיר רפאים. הבחור שהדריך אותנו, יהודה, שירת בחברון כחייל וסיפר לנו בדרך חוויות מהשירות, כולל ההצקה המתמדת, ההרתעה, הירידה לחיי אנשים, מה שהוא מכנה "ההתדרדרות המוסרית". בעיניו, מה שקורה בחברון זה "טרנספר שקט". כשפלסטינים מתקיפים מתנחלים אז יש עליהם סגר, כשמתנחלים מתקיפים פלסטינים, יש על הפלסטינים סגר. החיילים שם לשמור על המתנחלים, והמשטרה שם לאכוף את החוק עליהם, בלי הצלחה. מה שקורה בפועל זו עיר רפאים, שהשולטים בה הם כמה בריונים במסווה של "טובי בנינו". ילדים ג'ינג'ים מנוזלים על אופניים עקבו אחרינו כל הסיור בצעקות "מוות לבוגדים", "דמכם הותר", בשלב מסוים הגיעו אנשים על מצלמות כדי לצלם את "הבוגדים". העיר ריקה, מדי פעם עוברת מכונים ישראלית. הרבה חיילים, שלא יודעים מה לעשות עם עצמם בחוסר האונים הזה מול המתנחלים.
ביקרנו בביתו של השכן של ברוך מרזל, הדרך היחידה להגיע אליו הביתה היא סולם. מדי לילה מחבלים למשפחה הפלסטינית בהעברת המים, החשמל, הטלפון. שוברים להם חלונות או פשוט מציקים כשהם עוברים. אצלם ראינו גם סרטי וידיאו. באחד הסרטים לאחר הרצח של שלהבת פס רואים את התושבים היהודים של העיר פורצים לבית של אותה משפחה ועושים שם פוגרום, החיילים עומדים ומסתכלים. השוטרים מדווחים בקשר. המגבניקים שליוו אותנו אמרו שאם זה היה מגב זה לא היה קורה. כמה מיאתנו גיחכו.
הסרט השני הראה את ההצקה לתלמידות של בית הספר "קורדובה", מדי שבת, קבוצה של בנות יהודיות מתקיפה באבנים, במקלות, בצעקות "איטבח אל אראב" את הבנות הפלסטיניות בדרך לבית הספר. למטה הבנים מחכים ומתקיפים באבנים גדולות יותר. כל זה מתרחש ליד בית הכנסת בו מתפללים הוריהם.
על אחד הבתים כרזה: "חייל יהודי צריך לדעת להבחין בין אויב לאוהב".
כשששבנו למקום מבטחים, וחיכינו לאוטובוס הביתה, לחממה, לבועה, החברים שלי התחילו לדבר על זה שלאותם מתנחלים אין חמלה. אני טענתי שחמלה זה בכלל לא הנושא, קצת מצחיק שהם צריכים לגלות חמלה כלפי האנשים שהם הביאו אותם למצב הזה. זה לא עניין של חמלה. העניין הוא הרבה יותר גדול וגזעני מזה, נקודת המוצא היא שיהודים הם גזע עליון, אדוני הארץ, וכל השאר נחותים. לכן אפשר לדחוף פעילת שלום בת ארבעים לוואדי, להתקים ילדים פלסטינים בדרך לבית הספר ולמרר את החיים למשפחות שלמות. ואז עוד שאולים: "איך הם לא מגלים חמלה..."
אני בבועה, אני מודה בזה. אני לא גבר ולא הייתי בשטחים בתור חייל ואין לי מושג מה עובר לאותם אנשים בראש. הקבוצה הזו של שוברים שתיקה באה ממקום הרבה יותר אמיתי מכל אותם ילדים אנרכיסטים צפונבונים (שוב, זו כמובן שוב הכללה גסה). הם היו שם, הם עשו את הדברים האלה, נכנסו לחברון, דפקו על בתים, נכנסו לדירות והפכו קצת, דרסו מעוניות, הפכו פחי זבל, רק כדי ש"ירגישו שאנחנו שם". וזה בפקודה מלמעלה. ועכשיו הם פותחים את זה, מה שהם אומרים שהם עושים - שמים מראה מול הפרצוף של החברה הישראלית.
החברה הישראלית צריכה מראה הרבה יותר גדולה מזה.
לסיום יהודה מספר: "אתם שומעים כל בוקר בחדשות - צה"ל החזיר אש למקורות הירי - אנחנו מעולם לא זיהינו מקור ירי".
ואני מאמינה שצריך לדבר עם כל אחד, דווקא בזמן האחרון בא לי לארגן מפגשים בין שמאלנים למתנחלים , לדבר. וזה לא חכמה גדולה ששמאלנים ופלסטינים נפגשים, צריך להיפגש ולדבר ולדבר ולדבר. אבל האנשים שבחברון לא רוצים לדבר, ביקשנו מכמה מהמזדנבים אחרי הקבוצה לדבר איתנו, להסביר לנו את נקודת הראות שלהם, התשובה שלהם הייתה: "אנחנו לא מדברים עם בוגדים".
האתר של שוברים שתיקה
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
tomasa