| 4/2008
צ'אי וכדור שוקולד
כשסיימתי לבכות ולקרוא לה את הפוסט הקודם ולדבר עוד קצת היא שתקה ושאלה אם בעשר הדקות הקרובות אני רוצה לפתוח דברים או רק צ'אי וכדור שוקולד.
רציתי לחבק אותה על המילים האלה, אבל אפילו לא העזתי להישיר מבט.
אחרי הפסקה של חודשיים בשומרי משקל, לא עליתי ולא ירדתי. יאללה עוד עשרה קילוגרמים.
| |
במדבר.
במדבר
יום שישי, קצת לפני חצות.
לא בדקתי מיילים, לא צלצלתי לאף אחד (ויסלחו כל אלה שהבטחתי להם לצלצל), רק התקלחתי מהר, ואחר כך הסתכלתי שעה במראה. משהו השתנה לי בפנים. משהו בטבור. משהו בעפעפיים. ואת הנמשים החדשים שהשמש נתנה לי אני מאוד אוהבת. הרבה תודה תהיה בטקסט הזה, קצת רוחניקי כזה. אבל אני כבר לא רוצה לומר את זה בגנאי. היום אמרתי לאחת החברות שבאה איתי למדבר, אולי הגיע הזמן להיות קצת רוחניקית. וזה היה לפני הטנטרה. אז יש תה עם מרווה ודבש, סיגריית כאמל ועומר פארוק. אפשר להתחיל.
הטנטרה הייתה רגע השינוי האמיתי, ההבנה שבעצם אני שמחה, אני אנרגטית, כן כל זה. אבל יש כל כך הרבה רעל בפנים, כל כך הרבה בכי. הרבה יצא, יש שם עוד שרק מחכה, אני מרגישה אותו מבעבע.
ברגע האחרון החלטנו ללכת לסדנת נשימה טנטרית, ולדחות את היציאה הביתה בשעתיים. המנחה, שרדהה, המנחה הכי טוב שהיה לי בכל הפסטיבל, אמר כבר בהתחלה שזו סדנה לזוגות. מה שאני חוויתי שם היה כל כך לא מיני ולא זוגי, שזה היה בסדר שאיזה ילדון הציע לי להיות איתו. ועצם נוכחותו גם גרמה לי להבין משהו על עצמי. כבר בנשימה הנשית התחלתי להרגיש דמעות זולגות. בכיתי, ולא בגלל מה. בכיתי. בנשימה הגברית, מהבטן, זה התעצם. חשבתי שאנשים עושים את עצמם, אבל הנשימה הזו בלי מרווחים, עם פה פתוח הרעידה לי את כל הגוף, נתפס לי הצוואר, האף שלי שרף, המצח בער ומהעיניים זלגו נחלים. שרדהה נגע לי בגב, ואמר לי, תמשיכי, אל תעצרי את זה. הרוח מהמדבר ייבשה את הדמעות והלחיים התמלאו מיד. ידעתי ששתי החברות שלי לידי, אבל בשלב מסוים כבר לא יכולתי שלא להתייפח בקול. כשתהיו מוכנים, תפקחו עיניים, תסתכלו לבן הזוג שלכם בעיניים, תחזיקו ידיים ותנשמו ביחד, תתקרבו איך שמתאים לכם. מקווה שלילד אין חוויות דחייה, כי כשאני הסתובבתי אליו, כולם מסביבי היו כבר חבוקים. ואני עדיין רעדתי. החזקנו ידיים. ניסיתי להסתכל לו בעיניים, הוא בעיקר עצם אותן. הרגשתי פתאום שהוא בכלל לא מסוגל לזרום איתי, אני במקום אחר לגמרי, וזה מפחיד אותו כל העוצמה הזו שלי. גם לא באמת רציתי, אבל דרך המגע ניסיתי לרכך אותו, לפייס אותו, לתת לו להכיל אותי. עוד הבנה. לא עוד ככה. אם אני בעוצמות אני אהיה בעוצמות. מרוב שניסיתי לפייס הוא התקרב, מדי לטעמי, והחיבוק הזה היה זר, לא מוכר ומיותר. כששרדהה אמר לעזוב מתי שנוח לנו ולשכב לנשום, מיד עזבתי. לחצתי לו את היד קצת לסמל לו תודה, זה לא בגללך, אני פשוט לא פה.
שכבתי על הרצפה, כל הגוף שלי רעד. זרמים בגב, זרמים מהעיניים. והתייפחתי בקול, מדי פעם עוד ועוד יבבה. וכשכבר כולם ישבו וחיכו למילות סיכום, אני עוד שכבתי. אחת החברות ניסתה להציע לי מים, הסתובבתי עם הגב וחיכיתי שהייפחות ייגמרו. בכי עצור של הרבה מאוד זמן השתחרר באקסטזה של שעה. בכי כלי מעצורים תוך כדי נשימה אינטנסיבית, שעה. כשכבר הסתובבתי היא חיבקה אותי. חיבוק כל כך אמיתי, כל כך נכון לאותו רגע. כל כך שלי. היא הייתה זו שהייתה צריכה להיות שם. הילדון שאל אותי אם חשבתי על מישהו, אם אני בסדר. נבהל. יצאנו. חיבוק מעוד כמה אנשים חדשים שכבר הפכו לקצת מוכרים. צ'אי חם, כדור שוקולד בצ'אי שופ. בשקט. החברים החדשים שלנו אמרו שלא מבינים איך אני שותקת פתאום. שקט, מדבר. שרדהה עבר שם, מצא אותי. התכופף אליי, שאל איך אני. אמר לי, תתעלפי קצת, את תהיי בסדר. איבדתי תחושה באצבעות. הוא נישק אותי פעמיים, חם חם, על הלחי. אמר שאהיה בסדר, שוב ושוב. שאלתי אם הוא מבטיח, שגם בלילה, עדיין רעדתי. כמו אחרי מחלה. הרגשתי עטופה בשמיכת פוך, עם תה חם. וכל מי שהיה סביבי היו האנשים שרציתי סביבי, לא היה יכול להיות אחרת. נסענו הביתה. הייתי ולא הייתי שם. רגועה מאוד. חרדה מאוד.
בבוקר מוקדם, עוד הרבה לפני החוויה הזו, יצאתי לבד למדבר, אחרי שנת לילה של שלוש שעות, בגלל עוד מסיבת ריקודים ועוד אינטרקציות וצחוק מטורף כמעט עד הבוקר. עברתי את כל המתחמים וישבתי כך שאראה רק את המדבר. סוף סוף הבנתי מה יש בו. כתבתי וכתבתי. ריפאתי את עצמי. הכרחתי את עצמי לכתוב דף אחד שיהיה רק חיובי. ובסדנה שהייתה אחר כך, עם דמיון מודרך על התשוקה שלנו פשוט נרדמתי. התעוררתי כשהמנחה אמרה לנו לקחת דימוי אחד של תשוקה איתנו לדרך, לפתוח עיניים ולשבת. דמיינתי כמו בתמונת פנורמה את המדבר מסביבי. פתאום תשוקה הייתה דבר שהוא שלי. לא תלוי באף אחד. התשוקה הזו לחיות שהרגשתי אותה מהבוקר. ולקחתי את זה איתי.
הפסטיבל הזה מראש היה אמור להיות בסימן ריקוד, כתיבה והתנסות בתאטרון, פסיכודרמה, פלייבק. לא תכננתי נשימות ולא יוגה, יוגה עושה לי רע ונשימות זה משעמם, לא מתחברת. הטנטרה זה היה אמור להיות סתם, טעימה לדרך. בסנדאות הריקוד למדתי מאנשים שרקדתי איתם שיש לי מגע טוב, נעים וחם. למדתי על עצמי שאני יכולה לרקוד. גם תוך כדי ריקוד עלה בי בכי, צחוק. הבנתי שכן, באתי למקום הזה להטעין את עצמי באנרגיות, לשחרר רעל. החיפוש העצמי עוד לא נגמר, ייגמר? אני בספק. אבל לא ידעתי לפני כמה עוד שינוי אני עומדת. רוב המנחים שבחרתי היו מאוד מקצועיים. סנדאות הריקוד היו מאלפות. הפלייבק היה מעניין, חוויתי. אבל העיקר היה ההבנה שאני צריכה לרקוד עוד. שאני צריכה לשתוק עוד. שאני צריכה לנשום עוד. זה היה מפחיד ואינטנסיבי, וזה הביא אותי למקום שמעולם לא הייתי בו. תמיד חשבתי שמדיטציה זה לא בשבילי, שאני משתעממת, שאני לא שם. אז מעולם לא עשיתי את זה. לא באמת. ובנשימה הזו עם הגב לכולם, עם הפנים למדבר, השתחרר הכול.
מה היה שם, אני עוד לא יודעת. אני יודעת שיש כמה החלטות, כמו למצוא עוד מקומות לרקוד (מישהו מכיר קונטקט טוב בירושלים?), לנסות לקרוא שוב ספרים שפעם ניסיתי ולא הצלחתי (אושו למשל), ולהתמודד עם הרעל הזה, עם הבכי הזה. להתמודד עם עצמי. לחפש את עצמי עכשיו קצת דרך הרוח. בכל זאת להיות נאמנה לעצמי קצת יותר, לא לפעול מתוך פיוס וריצוי כל הזמן, ולתת לעצמי את הזמן לדעת מה אני רוצה.
וללכת למדבר.
| |
קפיצת מדרגה
יש את הקטע הזה בכל קורס שאני מלמדת, שיש מטרה בסוף, שידוע שצריך להגיע אליה, כמו בחינת רמה, או אמצע רמה או כל הפועל בהווה או משהו כזה. אבל לפעמים יש מין נקודת אור כזו, אחרי שמדשדשים הרבה זמן (מדשדשים בכיף כמובן) פתאום יש בכיתה קליק כזה, וכולם בבת אחת קוראים יותר טוב, זוכרים מילים, שמחים יותר. כאילו ירד האסימון וכולם מבינים את הסמיכות מצוין. היה לי כזה אתמול בטיפול. והמטאפורה הזו, היא מהפסיכו. ידעה איך לשכנע אותי שגם לנו זה קרה.
דיברתי מלא, הרבה יש יש יש אבל, הרבה אין. אבל לקראת הסוף כשרציתי מילים מסכמות וכוחות מחודשים, קצת אנרגיה לשבוע הזה של החופש, שגם יש בו חופש מטיפול, לא נשאר זמן. וגם לא מרחב. ואז היא אמרה לי שפעם כשמשהו היה רע אז הכול היה רע, אצלי. ועכשיו אני נאחזת בו. חברה אמרה לי אתמול שיש לי מרכז כובד, וגם אני הרגשתי את זה. בסופו שלדבר גם כשממש רע, אני רוצה לחיות.
אני כותבת, מתקשרת לאנשים שעושים לי טוב, יוצרת אינטרקציות חדשות ומעניינות.
אני מנסה להזכיר לעצמי את זה כל פעם שאני שוקעת. שיש איזה מועקה. כי ככל שהתקרבתי ברכבת מכרכור לתל אביב הרגשתי את המועקה מתלבשת, כמו טטריס, עוד נדבך ועוד נדבך. עוד קצת גוש, עוד קצת מועקה, עוד קורטוב חרדה. ודי, אני באמת לא רוצה את זה יותר. יש כמה רגעים כאלה בכל יום, אבל את המילים האלה פה אני כותבת כדי להזכיר לעצמי. שאני אני אני, סופר דופר אני. וכל רגע נתון משהו משתנה, וכל רגע נתון החלטות שאני עושה או עושים בשבילי משנות תמיד את הכול לטובה.
עכשיו נשאר רק להשתכנע.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
tomasa