עוד כמה דקות ה-31 לדצמבר:) ואחרי יממה גם 2009.
לא שזה מרגש משהו. ולא שהעולם מתהפך. וגם עם כל האוירה שמסביב והטילים בדרום אין אוירת חג מי יודע מה.
אחח פוליטיקה..
אבל בכל מקרה. הגיע הזמן לעדכן! מצאתי לי סיבה לעשות את זה. וכיף לי:)
אני חייבת לציין שהיה זה החופש הכי טוב שחוויתי בתקופה האחרונה והדי ארוכה.
זה הרגיש לי כמו שנה או אפילו יותר. מרוב כל ההתחרשויות וכל התגלגלויות הארועים המטורפות. זה היה מגניב כמעט בכל צורה שהיא. למדתי והבנתי כ"כ מלא דברים שלא הבנתי בשנה. ונעשיתי אדם חדש קצת:) במידה והכל.
קיצר אופטימיות מלאה אותי החופש הזה. ואני מנסה בכל כוחותיי להאחז בה טוב טוב ולא לשחרר אותה הרבה זמן. עד שכל הבאסות והשטויות ישתלטו עליה לגמרי.
חנוכה 2009- אזכור אותך לנצחD:
יכול להיות שרובכם לא מבינים בכלל למה וכמה וכו' ומוטב שכך:) כי גם אני הרבה לא מבינה.
אבל היו דברים מגניבים שהספקתי לעשות כמו לנסוע למסיבה בנהריה, לארח את מגדל העמק המותקים, ללכת שלושה ימים רצוף לשחק סנוקר, (אפילו שהיתי גרועה תחת בפעם האחרונה כל שאר הפעמים ניצחתי והיתי תותחית ממש ויש לי עדים לכך)
לבקר במעלות ולנגן פול בפסנתר. בקיצור= מלךD: (זה היה בשביל מגדל המושפעי סלנג שלנו)
9
(וגם זה. )
בכל אופן. שנה חדשה.
אני מתחילה אותה עם ירידה לארבע יחידות מתמטיקה (אחרי כמה סידורים עם המורים) שבהחלט תקל עליי על פול דברים, תתן לי הזדמנות להשקיע ב-4 הגברות ובדברים מגניבים ולא קשורים לחרא הזה בית ספר וכמובן תסב לי מלא מלא אושר.
ו.. זהו.
לא רוצה לצפות לשום דבר. להזכר בשום דבר. לחשוב על שום דבר. מנסה לזרום כמה שיותר ולהזניח את כבדות האופי שלי הכי הכי בצד שאפשר. כי הגיע הזמן באמת D:
נקווה כולנו לסוף המלחמה\ לחימה\ איך שלא תקראו לזה. אנשים מתים וזה לא כיף בכלל:| (לא אני לא מתנגדת לפעולות בעזה. אני פשוט רוצה שיהיה לזה סוף)
בשורה התחתונה : נקוה לשלום!
ונקוה שתהיה שנה כיפית מצחיקה משעשעת ומועילה מכל מיני בחינות לכל מיני דברים:)
ושיהיה כיף, כיף כיף!
עריכה: 31.12.08 (חח או פוסט חדש)
היום שנה אזרחית חדשה בפתח.
ואני הרגע חזרתי מרופא שיניים. אני חושבת שהיה זה הביקור הכי מדכא אצל רופא שינים שחויתי עד עכשיו. והרבה היו מדכאים בגלל שאני ממש שונאת שמתעסקים לי בשיניים.
ישבתי שם על הכורסא הזאת שלו. שדי נוחה אגב. אחרי שעשו לי את הזריקת הרדמה הזאת. שכאבה עד מאוד. והתחלתי פשוט לבכות בלי שהתכוונתי בכלל לעשות את זה .
ישבתי שם, ובכיתי לי בשקט. חשבתי על זה שבטח אנשים שעוברים שם ליד חושבים שאני ילדה מסכנה. או שחושבים שכ"כ כואב לי מהזריקה שאני בוכה. או שבכלל הם לא שמו לב לזה שאני בוכה. אבל בטח ובטח שהם לא יודעים למה באמת אני בוכה. אין להם אפילו שמץ של מושג.
בקיצור כל מיני מחשבות רצו לי בראש, במהירות הבזק. והתחברו ביחד לכלום אחד גדול. שהרגיש מין חלל ריק, שחור וקר עד כדי כאב. וככה ישבתי שם על הכורסא, המוארת במנורות
נאון האלה שיש במרפאות שיניים. הרופאים התעסקו בעינייניהם בחדר הסמוך. ולי היה את הזמן פשוט לשבת ולבכות. כי זה היה הדבר הכי טוב שיכולתי לעשות. עד שהם נכנסו לטפל לי
בשיניים ועצרו את המחשבות והדמעות והכל חזר להיות כמו שהוא אמור להיות אצל רופאי שינים. עם הבדיחות של הרופא וההגדים של "כל הכבוד, זה לא יכאב יותר".
הביקור הזה בהחלט עטף אותי בתחושת דכאון קלה.
ככה זה תמיד. כשיש איזה חג שבו כולם שמחים, או יותר נכון אמורים לשמוח. אני מוצאת את עצמי באיזה מצב שהוא ההפך ממה שמצפים. ואולי זאת לא רק אני. אני בטוחה שזה קרה לעוד
אנשים בחייהם. מרפי או משהו בסגנון. או סתם הרצון של האדם לעשות ההפך ממה שמצפים ממנו. אפילו בתת מודע.
בכל אופן ככה זה היה. הביקור הזה אצל רופא שיניים. אני חושבת שאולי זה די מצחיק האווירה הזאת לקראת החג, וכל הדברים שקרו בשבוע האחרון. והכל שהתחבר בצורה מוזרה ומרושלת.
זה די מצחיק אותי. כל האירוניה הזאת בחיים. וכל הדברים הקטנים האלה שמתחברים לדבר הזה חיים וקובעים לנו את מצבי הרוח, וקובעים את המציאות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
