קראתי את הפוסט של עידן אלתרמן, הבהלה לרעב
הזדהיתי וחשבתי...
איזה כיף, יום הכיפורים הזה. כמה שהוא בא בזמן המתאים (לי).
שקט. בלילה במיוחד. אמצע העיר והדממה מדהימה.
פסק זמן.
אין תנועת מכוניות.
אין זיהום אוויר.
מקריני הדי.וי.די שקטים ומתחשבים.
אין אנשים עצבנים (אפילו השכנים המעצבנים שלי שכחו או מתביישים לריב.
והילדה מלמעלה איננה "משדרת" בקולי-קולות אל הוריה מהקומה הרביעית עד החנייה
בכל פעם שהם יורדים והיא נזכרת במשהו נורא חשוב).
במהלך היום יש שאון שונה ומיוחד, צהלת ילדים, חברותא של צעירים ומבוגרים,
מנגינת גלגלים מסוגים שונים. (עגלות ילדים, אופניים למיניהם, סקייט-בורד פה ושם).
נביחת כלב או יללת חתול וציוץ ציפורים בבוקר.
תפילה רחוקה רחוקה מבית הכנסת השכונתי.
ובחזרה לערב: שלווה מופרת ע"י צפירת אמבולנס או ניידת משטרה, מצמררים יותר מביום חול.
(שתי התחנות קרובות לשכונה שלי כל שכל "הזנקה" נשמעת היטב בתוך הדממה שבחוץ).
מסתבר ש "רכב מסחרי פגע בשלושה ילדים בראשל"צ ונמלט". האם פיגוע??!! ביום הכיפורים?
ובתוך השלווה המדומה הזו צפים ועולים הזכרונות.
זכרונות ממלחמת יום הכיפורים. זו שהפרה את שלוות אותו יום הכיפורים באותה שנה ארורה.
אני נזכרת: בערבו של אותו יום הכיפורים שוטטתי עם חברי בסביבת המדרחוב של
ראשון-לציון, ישבנו על הברזלים ליד בנק דיסקונט (אותה פינה, אותו בנק, אולי נטול
כספומט).
רוב החיילים נשארו בצבא. חבורת נערות וקומץ בנים משועממים בודקת מי הגיע לחופשה.
אין טלפון סלולארי. אין אינטרנט. אין מסנג'ר. אין פייסבוק.. מידע עובר ושב מפה לאוזן.
לאט לאט מחלחת לה השמועה - כוננות - ואחריה: הנוראה מכל.
מ ל ח מ ה.
במהרה הופרה השלווה ונשכחה ההבדלה בין קודש לחול.
מכוניות מעיזות מתגלגלות וצופרות בכבישים.
חרדה משתקת.
דפיקה עצבנית על דלתות. צווי גיוס נמסרים. (ואילו שלא קיבלו נבוכים ומבויישים!)
הגרוע מכל עדיין לא ידוע. עדיין לפנינו. האבדן העצום והאיום של אותה מלחמה.
חברים יקרים שלא שבו. חבר פרטי שחזר מצולק ורווי זכרונות.
מי היה מאמין שכבר חלפו להם 35 שנים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אילנה שקולניק ilana shkolnik