מזה כמה ימים אני מסתובבת עם בטן מתהפכת. 

יש לי כל כך הרבה נושאים חדשים לדבר עליהם, כל כך הרבה עניינים לדון ולשתף ואולי להתיעץ.

חלקם מאד מאד טובים

חלקם סתם נחמדים

אחדים מעצבנים ומרגיזים

ענייני עבודה

עניינים חברתיים

ענייני בית ומשפחה

תקופה כזו לא שגרתית מזמן לא היתה לי.

אם כך, מה עוצר אותי?

"שולחנה של אילנה"...כמובן! מחסום שלא הייתי מעלה על דעתי שיקרה.

לבלוג שלי יש מנויים, רובם אינם יודעים שאני יודעת שהם מנויים שלי, לעולם אינם מגיבים לא כאן, לא במייל ולא בע"פ.

אחרים, לא מגיבים כאן, אבל מגיבים בדרכים אחרות. לא מבינה למה. ביישנים כאלה.

וישנם מבקרים קבועים שאינני יודעת עליהם, כאלה ששמרו את ה url שלי ב- google reader שלהם, כפי שאני שומרת רבים אחרים.

וישנם קוראים מזדמנים...אלה בכלל לא מטרידים אותי. הם קוראים סמויים, אינני מכירה אותם, וסביר להניח שהם בסך הכל עוברי-אורח חד-פעמיים.

המבקרים רבים ודוקא בגלל זה.. 

מה הבעיה?

הבעיה היא ה..תדמית. הצורך להחזיק 'פאסון'. לא ל"התיילד" ולא להשתטות. לא להסחף לרגשנות יתר ולא ולא ולא..

על המשפחה כבר העזתי וכתבתי, פה ושם, ואפילו לא קיבלתי בראש...(בלשון החברה'). אבל גם עליהם הייתי רוצה לכתוב יותר. למה לא?

למה שכל העולם (נו טוב, רק הקוראים שלי) לא ידע, למשל, שישנו מכשיר אולטרה-סאונד מופלא לאיחוי שברים וותיקים בשם melmak שאולי, אולי, אולי בזכותו בני לא יאלץ לעבור ניתוח מסובך.

שהעצם השבורה שלו התחילה להגיב לטיפול ולצמוח מחדש... (טפו, טפו, טפו) ושאני כל כך שמחה עם התוצאות הטובות של ה CT, ומברכת את הרפואה המתקדמת, בכל שעה משעות היום כבר 7 ימים, ומתאפקת...

אז מה עם ד"ר יונה, הרופאה - הכירורגית - האורתופדית אמרה להתאפק, לחכות ולראות איך העניינים מתפתחים, ושיש עוד כמה חודשים לטפל. (כל יום 20 דק' בבית).

אז היא אמרה...  

למה שגפ אתם לא תדעו שיש פטנט כזה, המוכר בקופ"ח, והמכשיר קטן מימדים וכל כך ידידותי ונוח לשימוש. הוא מושכר מחברה פרטית ס.י.ר.א.מ (ע"ר), וקופ"ח משלמת! (ככה זה עובד ב"מכבי", לא יודעת לגבי קופות אחרות).

למען גילוי נאות: הבנתי שיש יותר מחברה אחת בשוק, ואז, מן הסתם, למכשיר יש שם אחר.

ולמה שלא אאספר לכם על "מגה", כלבתי הזקנה בת 11 שנים שהשבוע השתגעה, "התחפשה" לגורה צעירה ונמרצת והשחיתה לי את הספה בסלון?

אולי במקרה, מישהו כאן מכיר משפחה עם גינה שתסכים לקלוט אותה לעת בלותה? כי קשה לי ונמאס לי.

או אולי מישהו מהקוראים כאן מומחה לכלבים וילמד אותי איך למנוע מקרים כאלה בעתיד.

(אגב, זו לא הפעם הראשונה! מקרה דומה קרה לפני שנה וחצי בסלון של אחד הבנים...כשיצאה מכאן לשנת שבתון..)

טוב, ברור לכם שהנזק בלתי הפיך ואני נכנסת להוצאות לא מתוכננות, נכון?

אפרופו רגשנות...סיפרתי לבנים שצעקתי עליה ואף החטפתי לה קלות, ומה אמר בכורי?

"ברור לך שהיא לא הבינה מה את רוצה ממנה"? 

א. לא ברור לי.

ב. לא אכפת לי.

הייתי חייבת להגיב לפוגורום. ריפוד קרוע, צמר גפן מפוזר...זה לא בדיוק מחזה מלבב כששבים הביתה אחרי יום עבודה. אפילו התיפחתי מרוב עלבון..

הכי מצחיק אותי להזכר במשפט שאמרתי לה: "אל תדברי איתי יותר!...". לאיזו רמה ירדתי...

רק אל תשאלו למה היא לא עוברת אל הבנים. יש סיבות ולא זה המקום לפרטן..

ולמה שלא אשאל אתכם, למשל, על קורס אימון אישי (couching) למנהלים אליו אני עומדת לצאת ממש בקרוב.

(לפני יומיים נודע לי) מה דעתכם על הנושא? האם שווה להשקיע? (במקרה שלי - רק זמן.)

האם יש מדדים לאפקטיביות של קורסים אלה? אני יודעת שזה מאד IN בימינו, ועשוי לפאר את ה-C.V. שלי, אבל תכלס???

לסיכום: אלה הם רק כמה דוגמאות ל"שובר-שגרה" שלי. ויש עוד, עליהם אינני מעיזה. במיוחד לא לפני "ספרנו-ספירה 1" הבא עלינו לטובה בעוד שבוע...

אין לי חשק לפתוח עוד בלוג, אין לי חשק להסתתר, אבל זה לא לעניין לכתוב כאן הכל. אני מעריצה את אלה שנותנות דרור לאצבעות שלהן על המקלדת, ולאו דוקא עם שם בדוי.

(היי ב....חשבתי עליך )