יום שהתחיל שיגרתי, במרכז המידע, נהיה מגוון וחריג בהתנהלותו.

12:00:

נכנס אדם שהזמין מראש פגישה עם עו"ד. כשהגיע, עורך-הדין עדיין ישב בפגישה אחרת עם הפונה שהיתה מוזמנת לפניו.

הזמנו בנימוס את הגבר לשבת ולהמתין בפינת ההמתנה.

כעבור 2 דקות הפונה נכנס אל חדרי ובקול רועם אמר:

"אני מוזמן ל-12:00! אני מבקש להתקבל  ע כ ש י ו !".

הסברתי לאיש שהוא יתקבל כשהפגישה עם הגברת שלפניו תסתיים ושאיננו נוהגים לקטוע פגישות.

עוד אמרתי לו שאני בטוחה שהוא לא היה רוצה שננהג אחרת אם הפגישה שלו תתארך מעבר למתוכנן.

האיש לא השתכנע והוא בשלו: "אני מוזמן ל-12:00".

קולו הרועם והמאיים הפריע לעבודת המתנדבים והיה מאד לא נעים.

מתנדבים אחרים הסבירו לו שלא יתכן שיפריע, אבל דבר לא עזר.

הוא היה מאד מוטרד, לא היה מסוגל לשבת, כעס, רטן, התהלך במרכז מצד לצד בחוסר סבלנות מופגן ומידי פעם חזר אלי כועס. לטענתו רק אצלינו מתנהגים ככה. אין שום מקום אחר בו עליו להמתין.

שאלנו אותו אם אף פעם איננו ממתין בקופ"ח או בכל משרד של נותני שירות אחרים. האיש טען שלא. רק אצלינו. קולו שוב עלה לטונים גבוהים.

בשלב זה איבדתי את סבלנותי, קולי שלי עלה לגבהים שאינם מוכרים לי...בין השאר אמרתי לאיש שמבחינתנו, אם אופי השירות איננו לטעמו, הוא יכול לעזוב את המקום ולחפש עורך-דין אחר.

התשובה מאד לא מצאה חן בעיניו, אבל הוא עשה את חשבון רווח-הפסד שלו, התיישב ושתק..

הופתעתי מהאומץ שלי, חששתי מתוצאות רמות הווליום הגבוהות של קולי, שקלתי אם להתקשר אל השומר הנמצא מעבר לדלת ולבקש ממנו להכנס וללוות את האיש החוצה. שמחתי שלא היה צורך.

כעבור דקות ספורות האיש נכנס לפגישה, קיבל ייעוץ לשביעות רצונו, קיבל "שעורי-בית" לפגישה נוספת ואף הזמין תור לשבוע הבא. למרות שהיומן של עורך-הדין כבר היה מלא לשבוע הבא, עורך-הדין היה סבלני ומתחשב ואף הסכים להגיע לפני הזמן ולקבל את האיש ראשון. האיש נפרד מהמתנדבים לשלום, הודה להם

בקצרה אך בנימוס ומבלי להעיף מבט לכיווני... (ברוגז?..) עזב את המקום.

                                         ***************

12:30:

פגישה אצל עורך-הדין עם גברת שהגיעה במיוחד מחוץ לעיר.

מאחר והייתי עסוקה בענייני, ומאחר והפגישה התנהלה בשלווה וברוגע, לא שמתי לב למתרחש במהלכה.

כשקמה לצאת, נגשה אלי הפונה ושאלה אם היא יכולה לדבר איתי.

בוודאי, עניתי, והזמנתי אותה לשבת. ובתוך תוכי מקננת הדאגה: "מה עכשיו?", "מה עוד מחכה לי היום?"

הגברת התישבה ואמרה: "אני מבינה שכולם כאן מתנדבים".

אני: "נכון, חוץ ממני".

הגברת: "נאמר לי שהייעוץ והסיוע ניתנים כאן ללא תשלום".

אני, מחייכת: "נכון, הכל בחינם".

גברת: "אז אני רוצה לתרום. אפשר?"

אני, מופתעת: "תודה רבה. אבל איננו מקבלים תרומות".

גברת: "רק משהו קטן. שיהיה לכם לקפה ולכיבוד".

אני: "לא, תודה רבה. אין צורך. אנחנו מסודרים. לא חסר לנו דבר".

גברת: "אז איך אפשר להודות לכם?"

אני: "אם תרצי, מכתב תודה מאד ישמח אותנו".

רשמתי על דף את שם המקום, כתובתו ושם עורך-הדין שנתן לה ייעוץ.

גברת: "האם את מוכנה לנסח את המכתב עבורי? שיהיה יפה?"

אני, במבוכה: "מצטערת אבל לא, ממש לא נעים לי. בקשי עזרה ממישהו במשפחתך..."

גברת: "בסדר. תני לי גם את מספר הפקס. שיגיע מהר".

לאחר צאתה אמר עורך-הדין, בלי להכנס לפרטים, שלגברת אין אף פרוטה מיותרת בכיסה... הוא הופתע מהצעתה לתרום לנו.

                                      *****************

16:00:

מתנדב- מומחה לביטוחים שלנו, הגיע לפגישה מקצועית שנקבעה עבורו מראש.

בידו פטיש ומסמרים לתליית שעון  גדול, מעשה ידיו, אותו יצר והעניק מתנה למרכז המידע.

השעון מונח בחדרי כבר שבוע. רק פטיש ומסמר חסרו לתלייתו.

את כלי העבודה הפקיד המתנדב בידי והסביר שקנה במיוחד. שיהיה. שישאר אצלי...

אני: "אין לי קופה קטנה. לא אוכל להחזיר לך עבור הרכישה".

מתנדב: "הגזמת. אין צורך. קניתי בקרבת מקום, במקום לסחוב מהבית".

עוד אני מכניסה את הפטיש למגירה חלפה בראשי מחשבה:

אני מקווה שהפטיש הזה ישמש רק לתליית קישוטים ושלא יהיה צורך להשתמש בו  ככלי הגנה מפני טיפוסים בלתי צפויים.

                                     *****************

17:00:

החלפת משמרות. למרכז נכנס מתנדב שלא היה אמור להגיע. רשום שהוא בחו"ל.

ידעתי שלא יהיה שבועיים. הופתעתי.

אני: "מה אתה עושה כאן? מה קרה?"

מ.: "חזרתי הבוקר."

אני: " ו...?"

מ: "חשבתי שאולי יחסרו כאן אנשים".

ובהמשך, בחוש הומור שכבר למדתי להכיר:

"חוץ מזה, מה יש לי לעשות בבית...שמ. (אשתו, גם היא מתנדבת אצלינו), תפרק את המזוודות..."

                                    *****************

איזה יום.... אילו אנשים....