בכל חודש יולי הבלוג שלי ואני חוגגים יום הולדת. ביחד ולחוד. לא באותו תאריך אבל פחות או יותר באותה חגיגיות.

הוא "נולד" בתחילת החודש ואני באמצעו. בכל יום הולדת, שלו, אני יושבת עם חשבון הנפש שלי - לגביו - לגבי.

שהרי יום ההולדת שלו הוא יום של סיכומים - שלי. ויום ההולדת שלי..בא לידי ביטוי גם אצלו.

הסתבכנו?

השנה הוא בן 3. אני קצת יותר... כברת דרך לא קצרה הספקנו לעבור ביחד.

זה מאד משעשע אותי להזכר בביטוי "מיש מש" של אמא שלי, משעשע ומפיק געגוע..

אמא איננה לצידי כבר כמעט 10 שנים. לו היתה, היתה כבר בת 86.

אני מדמיינת את עצמי יושבת איתה ליד המחשב, מסבירה, מראה ומקריאה פוסטים, מראה ומסבירה תמונות.

והיא הייתה נהנית. אוי, כמה שהיא היתה נהנית. גם מהתכנים, ובעיקר מזה שאני יודעת כל כך דברים חדשים,

הרבה יותר ממנה. כי ככה היא היתה. העריכה את עצמה "קטן קטן" ונתנה כל כך הרבה קרדיט לאחרים.

אם היתה שואלת, על מה אני כותבת ולמה, הייתי מסבירה, על כל מה שמתחשק לי:

- על המשפחה (עד כמה שניתן.. )

- על העבודה המגוונת שלי בספרייה "שלי" אותה לא הכירה.

- על חוויות מיוחדות ובילויים.

- על טיולים בארץ ופעם ב...גם בחו"ל.

- על אנשים מעניינים שאני פוגשת ומכירה.

- על לימודים: קורסים, ימי עיון וכנסים בהם אני נוכחת.

ומה אני מצלמת? (שהרי היא בכלל לא הכירה אותי כחובבת צילום)

- משפחה, הרבה משפחה, ואיך כולם רואים את כולם דרך האינטרנט, ואיך כולם נהיו צלמים מומחים...

 (ובכלל, מה זה צילום דיגיטלי?)

- עבודה: אנשים, (הרבה על המתנדבים "שלי") וארועים בספריה עליהם חברותי לעבודה עמלות כל כך קשה.

- בילויים (הופעות, טיולים, חגיגות מסוגים שונים).

- אובייקטים שמעניינים אותי.

ופייסבוק...מה זה הפייסבוק הזה שכולם מדברים עליו? ואיזה כיף לפגוש ולראות דרכו את כל הבני דודים מהארץ,

מבלגיה, הולנד, אוסטרליה וארה"ב. כן, כן, כמעט כולם צעירים. גם אני...

מה לעשות. צר לי אמא, בני דורך אינם נוכחים ברשת שלי. כמה חבל!

בסוף היא היתה אומרת בהנאה ושימחה שהבלוג שלי הוא  "מיש מש אחד גדול", ושהוא אפילו מוצא חן בעיניה.

או.קי., נכון, הבלוג שלי הוא מיש מש (מקווה שבשלב זה כבר הבנתם מה זה מיש מש), ואחרי 3 שנות לבטים

(ו -210 פוסטים!!!) אני דוקא שמחה שהוא כזה.

ואיזה פוסט הוא הפייבוריט שלה? אמממ...קשה להחליט. הפוסטים על הילדים לבטח היו הכי מרגשים. החתונה

של נכדה הבכור שלא זכתה להשתתף בה, העיסוקים המגוונים של ילדי, ו... ו.... הרבה!

ברור לי שהפוסט על אדית פיאף (בעקבות הסרט) היה מלווה בהרבה זכרונות וגעגועים משלה.

וואוו, איזה מיש מש יצא לי...

זה היה רגע של ...

קצת סיכומים והרבה געגוע.