הילד שלי כבר בן 30.

זהו המשפט שמרגיש לי הכי מפתיע, מוזר ומעורר מחשבה בימים האחרונים.

אני הופכת והופכת בו ולא מצליחה לעכל או לגבש עמדה:

"מה זה עושה" לי, כאמא לאיש בוגר.

"מה זה עושה" לו, כאיש בוגר בחייו הפרטיים.

"מה זה עושה" לנו, כמשפחה מתבגרת.

יש לי 10 שנים להחליט.  10 שנים של התבוננות מהצד ומבפנים.

את השינוי בו, בבכורי, חשתי במיוחד השנה. שינוי מאד משמעותי.

הרגשתי שהוא לקח אחריות על המשפחה המורחבת.

התבוננותו "פנימה" התחלפה להתבוננות "החוצה" ו"מלמעלה".

ה"אני" התחלף ב"אנחנו". ביכולת להכיל את כל הקרובים ו..לתת. לכולם. בלי חשבון ובלי אינטרסים.

אתמול נכחתי בחגיגת יום ההולדת הכי ארצ-ישראלית שיכולתי לפגוש בדור הזה. חגיגת הפתעה

שארגנה רעיתו המקסימה לכבודו ולכבוד חבר נוסף מ"השכבה".

כי ככה הם. חבורה גדולה ומגובשת שממשיכה ביחד כבר 20 + שנה. קבוצת בנים שצירפה בנות זוג וביחד היו לסוג של "תא משפחתי" מופלא משלהם. שגם ימי הולדת חוגגים ביחד.

{סבב החתונות עומד להסתיים, 3 תינוקות כבר נולדו, והם מתבגרים כל כך יפה.}

אמש, בחצר הבית, במושב, באויר הצח, בטבע (לא בפאב ולא במועדון ריקודים) נערמו להם הקרשים, נפרשו המחצלות, (לנו, ההורים דאגו לכסאות), הודלקה מדורה ועליה הונחה קדירה.

אהבתי את האחווה. אהבתי והוקרתי את הרעיון לשתף את ההורים והאחים בחגיגה.

אהבתי את ההתקבצות ממקומות רחוקים.

נהניתי להתבונן בשמחת המפגש של החברה': חיבוקים, לחיצות היד והטפיחות על השכם, כאילו לא נפגשו עידן ועידנים.

כאן עם החבר מכיתה ב' שהגיע עם בנו בן 5 השבועות...

(אני יודעת שרק לפני שבועות ספורים חגגו ביחד "החלפת קידומת" לרביעיית בנים אחרת, ממש ביער ממול).

והכי מיוחד לקבוצה זו שממשיכה ביחד מילדות: לא נדבק בהם אף רבב של סנוביזם. האחד מהנדס, השני טכנולוג, השלישי טבח, הרביעי מקעקע, החמישי מוסיקאי, השישי מדקר סיני, השביעי מומחה למחשבים וכן הלאה...

ההשכלה וההישגים אינם משחקים כאן תפקיד.

כאן יש חום ואהבה נטו! קשר אמיץ שנוצר בבית הספר ובתנועת הנוער ואין בו חוצץ.

לפני 11 חודשים פגשתי אותם בחתונה של בני, רוב הזמן חגגו על רחבת הריקודים.

אמש, אותה חבורה, בוגרים בשנה, רובם בני 30, והם יותר מתונים, יותר רציניים, יותר "בעלי משפחה".

למספר הזה, מסתבר, יש משמעות. הוא לא רק מספר. הוא... סוג של תמרור.

הילד שלי כבר בן 30.