אמש הוזמנתי לבלות בתיאטרון גשר.
לא ביקרתי בין כתליו של תיאטרון זה שנים רבות והספקתי לשכוח את יופיו של המבנה ומיקומו המיוחד בשד' ירושלים ביפו.
הערב היה מיוחד במינו, פשוט חוויה צרופה. מייד בכניסה לתיאטרון "גשר" חשתי באווירה מיוחדת ושונה:
העובדים,, כמעט כולם, בני העליה הרוסית. בלבוש מוקפד ובנימוסים אירופאיים מכבדים. הבניין נגיש (רק חניה צמודה חסרה)
ויפה למראה. הלובי נעים להמתנה ובו קפיטריה צנועה.
אולם ההצגות גדול ומרווח. גדול אבל לא ענק. מקום המשרה אווירה די אינטימית ונעימה.
אם חשבתי שהקהל יהיה על טהרת העלייה הרוסית, התבדתי. הקהל היה מגוון למדי וכלל גם הרבה מאד ישראלים "מקומיים",
מבוגרים, צעירים, חיילים ואפילו מעט ילדים.
אני חייבת לציין שהקהל הרוסי, או ליתר דיוק הנשים בקהל הרוסי, בלטו בלבוש מוקפד וחגיגי, כמקובל באירופה. לעומתן, דוקא
הנשים הצבריות או הישראליות הוותיקות בלטו בפשטות לבושן. לתומי חשבתי שיש ללמוד מהעולות ה"חדשות" / "וותיקות".
הופעה חגיגית לאירוע תרבותי, אפילו כשמדובר "סתם" בהצגה באמצע השבוע, מצביעה על כבוד לתיאטרון.
עד כאן לאווירה ולהתרשמות הכללית, ול"רומן בעבודה":
מסתבר שהמחזה הזה מוכר היטב לעולים מארצות חבר העמים. חברה לעבודה סיפרה לי שהיא מכירה וראתה את ההצגה ברוסיה
לפני כ-30 שנה. ששם המחזה היה להיט (1977) ושלאור הצלחתו הענקית עובד גם לסרט קולנוע. גם הסרט היה מעולה ומבוקש
וסחף את הקהל הרוסי אל בתי הקולנוע. מוכר ברוסית בשם: "סלוז' בני רומן".
בתום ההצגה, על פי מחיאות הכפיים של הקהל, התרשמתי שגם הבמאים של המחזה הישראלי, יבגני אריה ולנה קריינדלין, הצליחו
לשחזר את ההצלחה הרוסית.
המחזה "רומן בעבודה" (גם השם המקורי נשמר) , על פי אלדר רזנוב ואמיל ברגינסקי, בעיבודו הישראלי והמודרני של רועי חן, מוגדר
בתכניה, כ"קומדיה לירית". ואכן כזה הוא. ההצגה מתרחשת במכון לסטטיסטיקה, על פניו מקום עבודה משמים ואפור.
התפאורה אמנם אפורה (עליה אכתוב בהמשך) אבל המקום, מתברר, הינו תוסס ושוקק חיים. האפיזודות המשעשעות נובעות ממערכות
יחסים שונות ומשונות בין העובדים.
הסיפור העסיסי ביותר הוא הרומן המתפתח בין המנכלי"ת, הרווקה הקשוחה המכונה "קרפדה" (אורנה בנאי) לבין עובד הארכיון, העולה
החדש והבלתי מרוצה מתנאי עבודתו (גלעד קלטר).
צילום: גדי דגון
אלו הם הדמויות המרכזיות בעלילה, כאשר לצידם צוות שחקנים מוכשרים אחד-אחד:
מיקי לאון, עדנה בליליוס, נועה קולר / לוסי דובינצ'יק, דניאל צ'רניש, מיכל וויינברג , ויקטור סוקולוב ,רוני בליץ.
מעצב הבית של תיאטרון "גשר", מיכאל קרמנקו, עשה כאן עבודה נפלאה. התפאורה התאימה למחזה כמו כפפה ליד. במה מסתובבת,
דינמית, חללים פתוחים הנסגרים בדיוק בזמן ובמקום ההמדוייקים למחזה. צבע אפור, כיאה למכון סטטיסטיקה, לצד חללים פתוחים
ושקופים.
המוסיקה נעימה ותוססת במידה. שירים של נתן אלתרמן מושמעים במהלך ההצגה.
חשוב לציין שההצגה מלווה בכתוביות בעברית וברוסית. (לא אתפלא אם כל ההצגות בתיאטרון זה זוכות לליווי דומה..)
אני מרגישה חובה לשבח את יוצרות התכניה הכל יפה ומקורית של המחזה. המפיקה (נטע אורן) והמעצבת (אירה מרון) .
התכניה היא בעצם לוח שנה ייחודי להצגה זו. בכל דף צילומים מהמחזה ומאחוריו פרטים על המחזה, על השחקנים ועל תיאטרון גשר.
מזכרת נפלאה ושימושית למחזה מצויין. לא התאפקתי וצילמתי על הקיר בבית..
מבחר דפים מהלוח:
בקיצור, הצגה נפלאה.
לא אספר לכם כיצד במקום הכי אפור בעולם כמו המכון לסטטיסטיקה – מתגלות סטיות תקן...
לכו וגלו בעצמכם 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אילנה שקולניק ilana shkolnik