הכתבה הזו פורסמה לפני מספר ימים במקומון "ידיעות ראשון" בראשון-לציון:

מרים צוקרל, מתנדבת במרכז המידע שלנו, קיבלה הבוקר מחמאות מאנשים רבים. הן ממתנדבים שקראו את הכתבה ופרגנו,

והן, ובלי קשר, מאנשים שהסתייעו בעזרתה. כאלה שלא קראו את הכתבה, ומן הסתם אף אינם מצויים בשפה העברית.

מדובר בעולים חדשים הגרים במקבץ דיור בראשון-לציון.

העזרה שהם קיבלו, מקבלים ולבטח עוד יקבלו ממרים רבה וחשובה.

הבוקר, אחרי שאחת הפונות, מאותו בנין, הביאה אל מרכז המידע חפיסות שוקולד, התקשרו נציגי הבניין אל המתנדבת

 ושאלו אותה איזה סוג פרחים היא אוהבת...

הם פשוט יוצאים מגדרם ולא יודעים כיצד להודות לה על עזרתה, השקעתה ומסירותה.

לא עזרו המחאות והסירובים. הם דרשו תשובה. הפרחים, מן הסתם, יגיעו בשבוע הבא, כשמרים תגיע שוב להתנדבות.

אמנם אסור לנו לקבל מתנות, אבל איננו מעליבים את מכבדינו. כשהתשורות מגיעות הן נשארות במקום, כיבוד או קישוט

למתנדבי מרכז המידע.

היום, לאחר שעות של עבודה מאומצת + שעה נוספת מעבר לשעות הקבועות שלה מרים נראתה עייפה מתמיד.

צחקתי ואמרתי לה: את רואה? לא פשוט להיות אחראית על תחום...

כמעט גירשתי אותה מהמקום.. יש לנו, למתנדבים ולי, בדיחה פרטית קבועה:

כשאני מבחינה שמישהו מהם מקדיש מעל ומעבר אני מזכירה להם ש"אני לא משלמת עבור שעות נוספות"...

כך היה גם היום. הזכרתי למרים שהיא כבר שעה מעבר לזמן שלה (אחרי שגם אתמול הקדישה 3 שעות מזמנה) אבל היא

בשלה: "אני מחכה לשיחת טלפון חשובה מעו"ד".

הרמתי ידיים..