אנחנו אוספים חיות מחמד אל בתינו ומאמצים אותם כשהם גורים. יפים, עליזים, נמרצים ומשמחים לבב אנוש.

מאכילים, מלטפים, מטיילים, פה ושם חיסון, תספורת, הוצאות קבועות על אוכל בעיקר.

רוב הזמן נהנים מהם (אחרי שלב האילוף, כמובן).

השנים עוברות. אנחנו מזדקנים, אבל הם מזדקנים הרבה לפנינו.

ומכאן מתחיל הסיפור שלי:

את מגה אימצנו מ"תנו לחיות לחיות" לפני כ-13 שנים. היא היתה בת מספר חודשים ועל פי התיעוד במרכז האימוץ, נמצאה נטושה בשדה ביחד עם אחותה. שתיהן צעירות בנות מספר חודשים, במצב טוב אבל...נטושות .

אנשים רחמניים העברו אותן אל המרכז ברמלה.

אני בחרתי בה. אני שכל השנים התנגדתי להכנסת כלב הביתה, אבל כששוכנעתי ונסענו באותה שבת לאמץ כלב, היא תפסה את מבטי, סוג של אהבה ממבט ראשון. קראתי לאחרים, התרשמו, והשאר...הסטוריה.

כלבה מזן קולי מעורבת עם זאב (רועה גרמני). צבע דבש. יפה ואצילית.

שוחררנו מהחלטה לגבי עיקור. אנחת רווחה. קיבלנו אותה מעוקרת.

לאחר שלב האילוף/חינוך שלא היה פשוט (אני נזכרת במשפט המחץ של המאלף מכפר רות: "יש לה רצונות משלה".

התחלנו בחיי השיגרה.

תחילה בית עם חצר פרטית בכפר (זה היה החלק הקל) ואחר כך בדירות בעיר. כאן התחילה המחוייבות להעיק.

2-3 פעמים ביום להוריד לטיול. העברת אחריות מבן-משפחה אחד לשני...סיפור מוכר וידוע.

וכשהם גדלים ומתפזרים...הנטל מתחלק פחות ופחות. אבל היא ממשיכה להיות יפה וחמודה

והגיל ממשיך לתת אותותיו ( שלה כמובן...מה פתאום... לא שלי ), והטיפולים מתחילים להכביד, והאחריות מעיקה.

והנה הגענו לשלב שהוא הקשה מכולם: מגה חלתה.

שבר תמים ברגל ( לא נפלה, לא נחבלה, לא תאונה, לא התעללות; חלילה, סתם שבר) התחיל להתברר כמחלה

שאותותיה כבר חיצוניים.

נכון להיום:

אישפוז ועוד אישפוז

צילומים

טיפולים

אינפוזיה

תרופות (הרבה)

חבישות להחלפה

רשימה של Doctor's order ארוכה

תשומת לב, ליטופים, הרגעה

ממש כמו זקן חולה

הוצאות: מי מילל ומי פילל. אלפי שקלים!

חלוקת נטל: "בעל המאה" משלם, הצעיר והנמרץ..מסיע, השכן Doggy walker, ואני, חולשת על העניינים וגם...מתלבטת ומתחבטת.

אתמול שוחחתי עם חברה על "המתת חסד", גם משפחתה היתה "בסרט הזה", התלבטה ולבסוף הכלבה שלהם נפטרה טרם החלטה.

אחרי השיחה קראתי מאמרים באינטרנט. דילמה לא פשוטה. במי מתחשבת השיטה, בחיה או בבעליה?

הבוקר מגה חזרה מאישפוז קצר, נרגשת ועייפה. רגליה רועדות. נראה שלא הצליחה לישון במקום זר.

רגל אחת חבושה במקום הפצע. רגל שניה חבושה מעל מחט המוכנה להזרקה לוריד.

מחסום מעטר את ראשה, שלא תקלף את התחבושת.

אותה כלבה, אבל כבדה, עייפה. בתחילה הזנב אפילו לא קישקש משמחה, בהמשך המצב השתפר.

ניסתה לישון. כל רעש קל הקפיץ אותה. נראה שהיא בחרדת נטישה.

התמלאתי עצבות. המתת חסד אמרתי?....זה, מן הסתם, כנראה יבוא. אבל..מתי? מי מחליט? מי קובע? ואיך?

איך אפשר לדעת מתי מגיע זמנו של כלב ללכת לעולמו?

הנה המלכה מגה עם "כתר" על הראש: