אחד הזכרונות הבלתי מחיקים הקשורים בימיה האחרונים של אימי ז"ל, לפני עשור, היה מותה הבלתי צפוי של

עפרה חזה. בניגוד לזה, המאד צפוי וכואב, של אימי.

עפרה חזה נפטרה בי"ח אדר א' תש"ס. אימי נפטרה שבועות ספורים אחריה, בט' באדר ב'.

השנה, מאחר ואין אדר ב', שני ימי הזכרון מאד סמוכים ומאחר ואת יום הפטירה של עפרה מציינת התקשורת

על פי התאריך הלועזי, 23 בפברואר, ימי הזכרון של השתיים חופפים. ממש באותו יום.

אני זוכרת בבירור את אותו ערב נוראי בו הודיעו על אשפוזה על עפרה.

ביקרתי את אימי בבית החולים בלינסון  בפתח תקוה וצפינו ביחד במהדורת החדשות בטלויזיה.

על פניו, עוד מהדורת חדשות שגרתית שהיתה אמורה להעביר לנו את הזמן בימים קשים.

אמא כמעט אף פעם לא ויתרה על הצפיה בחדשות. לתכניות טלויזיה אחרות כבר לא היתה לה הרבה סבלנות, 

אבל על החדשות לא ויתרה.

ההודעה על הבהלתה של עפרה אל בית החולים תל-השומר לאישפוז, המיסתורין סביב מהות ונסיבות מחלתה,

המוות וההלם שאפף כל בית בישראל, ליוו אותנו בשעות קשות בבית החולים.

אמא הצטערה, התעניינה ושאלה שאלות. אני התנחמתי עם הידיעה שהמחלות של שתיהן היו שונות. מחלתה של

אמא היתה קשה ונוראית לא פחות, אבל.. שונה.

לא הייתי מצליחה לשוחח איתה "בגובה העיניים" אם מחלתן היתה זהה.

על מחלת ה"איידס" לא זכור לי שיצא לנו אי פעם לשוחח, לפחות לא עד אותו ערב.

באותו שבוע נוראי, לא היה אדם בישראל שלא "למד את המחלה" של עפרה.

יהי זכרן ברוך.