אתמול זה סוף סוף קרה. ביקרתי בעבודה אחרי 7 שבועות של היעדרות.

שם, כאילו הזמן עמד מלאכת. כל ספרן / ספרנית / מתנדב / מתנדבת, כולם בעמדותיהם, בשיגרה.

ואילו אני...אני מרגישה כאילו נעדרתי לפחות חצי שנה. כל כך הרבה עברתי מאז יצאתי ל"טרק" המפורסם.

נדדתי, החלפתי "בתים", הכרתי אנשים, קיבלתי פרופורציה  על החיים, תובנות, מסקנות, ראייה רחבה

ובכלל... מה חשוב יותר, מה חשוב פחות ואיך...איך מעכלים את החיים מזווית כל כך שונה.

באתי לביקור והרגשתי מוזר. איך זה ששם לא קרה ולא השתנה כמעט דבר?

נכנסתי בהתרגשות לחדרי. התיישבתי על כסאי ולרגע לא הבנתי. איך זה? איך יתכן ששום דבר פה לא השתנה כאן?

שהכל נראה אותו דבר? שהשולחן כזה נקי ומסודר ורק מגש הדואר (עדיין יש כזה דבר...דואר מנייר ) קצת טפח.

ואז הזכרתי לעצמי שבעצם...מה הפלא? הרי, עם כזה צוות מתנדבים, פשוט לא יתכן אחרת.

צחקתי: "אתם מסתדרים נפלא בלעדי". (כל כך פשוט בעידן האינטרנט והטלפון המאפשרים לי עבודה מרחוק...)

והם, בשלהם: "אמא אילנה חסרה לנו". (אפשר לחשוב... כל יומיים קיבלו ממני מיילים ואין ספור טלפונים)

הביקור התארך.. כמעט 3 שעות. החלפת משמרות, פגישות מרגשות, ביקור בספרייה על שלושת קומותיה, חיבוקים. כיף.

ומי עשתה לי את היום? רותי!

רותי: חיבקה וציינה בתמיהה: גבהת!

אני: מה פתאום, בגילי?  ופתאום הבנתי: לא, לא רותי. לא גבהתי...התישרתי! (והמבין יבין)

הביקור הבא יגיע הרבה יותר מהר. מבטיחה! החזרה לעבודה סדירה עדיין מתעכבת.