לפני ארבעה שבועות  נפטרה חגית, מי שהיתה גיסתי במשך שנים רבות.

גם כשרשמית חדלנו להיות "משפחה" המשכתי לקרא לה "גיסתי". ובעצם למה לא? האם ל"פתק" מהרבנות יש לגיטימציה למחוק הסטוריה? שתינו הקפדנו לא לתת לפרט שולי זה להרוס / למחוק קשר טוב. גיסות היינו וגיסות בתנאים מגבילים..נשארנו: שיחות טלפון בחגים, שיחות בימי הולדת (שלנו ושל הילדים), דוא"לים פה ושם (לא הצד החזק שלה..), פה ושם מפגשים להשלמת פערים.

נכחתי בטקס ההלוויה, הקשבתי לנאומים ולמדתי, כמו רבים אחרים שנכחו במעמד הכל כך טעון, להכיר צדדים מופלאים באישיותה של חגית. הנאומים של החברות הוותיקות והנאמנות ריגשו. הנאומים של חבריה לסגל באקדמיה היו מרתקים.

כל כך הרבה לא ידענו... רק מאוחר יותר נכנסתי לאתר בית הספר לחינוך מיוחד של אוניברסיטת ת"א, מצאתי את הסיליבוסים של הקורסים והסדנאות שחגית העבירה וקלטתי כמה רצינית, עמוקה וחשובה היתה עבודתה.

הצטערתי שלא הכנתי כמה מילים משלי וכבר אז ידעתי...אכתוב בבלוג שלי...

הכרתי את חגית כשהיתה נערה צעירה ומאד מוכשרת בתיכון. אני, המבוגרת ממנה בסך הכל ב-4 שנים, ליוויתי אותה בתחנות חייה: בצבא, בלימודים באוניברסיטה, עקבתי בגאוה אחר קידומה בסולם הדרגות בשני המסלולים.

יחד גידלנו 4 ילדים, נכדים לסבים משותפים. לה - 2 בנות ולי - 2 בנים. אני כותבת ומביטה בתמונה הממוסגרת הניצבת על המדף של הרביעייה, ביחד עם הסבא, שצולמה בחגיגת בת-המצווה של בכורתה. חבורה יפה עם סבא אחד ביניהם, כפוף אך מרוצה, ונזכרת בארוחות השבת המשותפות בבית ההורים. חגית היתה הצמחונית הראשונה במשפחה...ואמא שלה לא היתה הכי מרוצה מהבחירה. לא בגלל הטירחה, אלא בגלל מרכיבי המזון שחשבה שהחסירה מעצמה.

חגית למדה חינוך ללקוי שמיעה. היא זו שלימדה אותי ש"אין אילמים. יש לקויי שמיעה". אני זוכרת את חווית הלימוד שלה היטב כי "היינו שותפים". לא אשכח כשהגיעה לביקור, בעודה סטודנטית, עם  חברתה למחקר, זו שנשארה הכי הכי עד הרגעים האחרונים.

התרגיל היה: לשוחח עם..ולהקליט ילדון קטן בנסיונותיו הראשונים בשימוש בשפה העברית. חזרה על דברים, מענה לשאלות, תגובה...דיבור.

שיתפנו פעולה, דובבנו את הקטן (בכורי) והקלטנו. למען האקדמיה... כמובן.

שיבושי הלשון המתוקים שלו, ששירתו בנאמנות את המטלה שלה, שימשו לנו למשך שנים רבות כר פורה לפרצי זכרונות וצחוק. מעניין אם עדיין שמורה אותה קלטת..

במלחמת המפרץ הראשונה, כשהפאניקה היתה בעיצומה ובראשון-לציון נפלו 2 סקאדים (מישהו זוכר?), היא בחרה לעבור אלינו, לשפלה, עם משפחתה. עד יעבור זעם. הקטנה, בסך הכל בת שלושה חודשים, בממ"ט (מין לול מפלסטיק שקוף, אטום, המאפשר טיפול בתינוק רק באמצעות כפפות וללא כל מגע אנושי; פטנט מזעזע).

הקפדנו עם הכללים: חדרים אטומים, סמרטוטי רצפה, דבקים מסוגים שונים, מסיכות מגן. שתי משפחות + סבתא אחת בשני חדרים אטומים. הבית היה גדול, הסתדרנו ברווחה אבל הסיטואציה היתה...הזויה ומגוחכת.

גם את החוויה הזו עברנו ביחד. גם ימים אלו קירבו ונכנסו ל"ספר הזכרונות" המשותפים.

האלבומים מלאים תמונות.ימי הולדת של גדולים וקטנים, חתונות, בר-מצוה, בת-מצוה.

נאום הברכות שלה במסיבת בר-המצווה של בכורי, כשהיא כבר מרצה באוניברסיטה, זכור כנאום מאד מוקפד לשונית ומתובל בהומור האופייני - שלה.

ולא רק ימים שמחים היו. זכורים לי רגעים אינטימיים קשים אך מקרבים:

לאחר מות הוריה היה צריך לפנות את דירת ההורים מחפציהם. חגית לא היתה מסוגלת, ריגשית, לבצע את שנגזר על כל בן /בת לאחר מות יקיריהם. כעבור חודשים, וכשכבר לא היתה ברירה, שאלתי בעדינות אם היא מעוניינת בעזרה. נעניתי בחיוב ואף הרגשתי הקלה בקולה. הצטרפתי אליה לביצוע המטלה.

ממש כמו שתי אחיות. נכנסנו לארונות  ולמגירות, הועלו זכרונות, פה ושם דמעה ולעיתים קרובות צחוק ממציאה כזו או אחרת.

כמו למשל מציאת בגדיה שלה, מהימים בהם היתה ילדה ממש קטנה, אשר נשמרו על ידי אמה למען הנכדות לעתיד. מן הסתם..הבנות מעולם לא לבשו אותם. הזכרון על הסבתא הג'ינג'ית העקשנית שלא רצתה לוותר ושמרה הכל, העלו חיוכים רבים וגם.. עבודה. הרבה עבודה: מיון, זריקה, חלוקת מזכרות, שמירה לנזקקים וכד'. הליך מוכר לכל ולא ממש חביב...

חגית בחרה לתת לי מזכרות ובעיקר תכשיטים של אמה. את כולם הקפדתי להחזיר כשחדלתי להיות "רשמית" וכדי לא להביך השתמשתי בתירוץ: לך יש בנות.

וכך עברו להן השנים, אני הובלתי בגיל, היא הובילה ברצינות, בדידקטיות, בהישגים אקדמיים, והקשר לא נותק.

תמיד הקפידה להתעניין בשלום הבנים שלי, ובתוקף מקצועה, בהתקדמותם בלימודים. לא יודעת אם באמת התעניינה במקצועות הרפואה הסינית או בלימודי קולנוע, אבל בהחלט היתה דודה מעודכנת. וגם גיסה שהקפידה להתעניין בחיי הפרטיים והמקצועיים.

וגם חגיגות היו בדרך: ביום הולדתי ה-50 חגגה לי המשפחה מסיבת הפתעה. למארגנים היה ברור שחגית ואני "משפחה", הזמינו אותה, והיא כמובן הגיעה, עם משפחתה שלה.

והיו אירועי החתונה של בכורי: החל ממפגש ההיכרות של המשפחות משני הצדדים, ועד למסיבה הגדולה.

היה כיף גדול וכל כך שמח!

השנה האחרונה היתה הבלתי צפויה והנוראית מכל בחיי חגית, מאז אותו יום גורלי בו נפילתה ופציעתה בבית הסגירו את מחלתה המוסווית. נפילה שיצרה סיטואציה מורכבת וכל כך לא "הוגנת". הצורך להתמודד עם שבר קשה לצד טיפול בסרטן.

באותם ימים כבר סבלתי מבעייתי האורתופדית. היתה לי "תכנית מגירה" שנתית שהמתינה לתאריך מסויים ביומן. ככה זה כשנרשמים לניתוח אלקטיבי (בג'ארגון הרפואי). באופן הכי הזוי בעולם נפילתה זימנה אותנו לסיטואציות זהות: אותו ניתוח, אותו מנתח, אותו מרכז שיקום...חגית הקדימה אותי במספר חודשים. לפני הניתוח שלי קיבלתי ממנה מייל עם אחולי הצלחה. המשפט הקטן בסופו היה הכי צורב: "אני חלושעס" - כתבה. [בעברית: אני חלשה]. הבנתי..

עודכנתי ועקבתי אחר כשלון נסיונותיה להשתקם בלב מתכווץ. טיפול כימותרפי מסיבי שאב את כל כוחותיה.

כשמבקרים הגיעו לבקרני בשיקום שלי והחמיאו על התקדמותי...הרגשתי רע. איך זה שככה אני "עוקפת" אותה..

לא הספקתי להיפרד מחגית. חזרתי מהאישפוז שלי שבועיים לפני מותה. אז כבר לא יכלה לדבר או להתכתב  ולא רצתה לקבל מבקרים. בימי ה"שבעה" סיפרו לי שהיא עקבה והתעדכנה במצבי וזה הכי ריגש.

רצה הגורל והתמונות הטובות האחרונות ביותר של חגית צולמו במצלמתי. במפגש המשפחות של בכורי

עם בחירת ליבו.

אז, אולי כבר היתה חולה. בתמונות חגית נראתה כל כך מאושרת. כאילו בנה שלה עמד להינשא.

יהי זכרך ברוך, גיסתי. 

מימין: חגית ואני - 24.5.2008