יש משהו חוויתי ומיוחד בהעתקת מגורים. במיוחד כשהילדים גרים מחוץ לקן.

כפי שכבר כתבתי אני עוברת, בעוד חודש + לדירת קבע. דירה קטנה מהנוכחית. 

מסתבר שלחדר אחד פחות יש משמעות עצומה.

אם עד כה סחבתי איתי ממקום למקום את חפצי הילדים, אלה שהם גדלו איתם ו"עליהם", לפתע הגיע רגע האמת. רגע הפרידה. רגע קבלת ההחלטה למסור ו/או לזרוק וגם...טיפ טיפה לקחת ולשמור.

אגב, בהמשך לפוסט קודם, על הצורך להפרד מנוף ילדותי, קרי, הפנתר שליווה אותי מגיל 8 כבר כתבתי:

בארוחת ערב שבת אמר בכורי, אחד מהשניים שמעולם לא התעניינו בפסנתר שליווה אותם כל ימי חייהם:

"יהיה מוזר לבוא אליך ולא לראות אותו". ברור שליבי נצבט. איך לא? ...אגב, הפסנתר עדיין לא נמכר.

כאילו מסרב בכח לעזוב אותנו.

השבוע התחלתי במיון ופרידה מבגדי המיותרים, אלה שלא היו בשמוש בערך מאז המעבר הקודם... 

הם כבר אסופים לתוך 4 שקיות גדולות למסירה.

במקביל זימנתי את בני הצעיר, זה שכל כך הרבה מחפציו נמצאים עדיין איתי, למרות שהוא כבר 3 שנים לא מתגורר כאן.

אני לא יודעת אם כך מתנהגים כולם, במצבים כאלה.

עושה רושם שמשהו מהאופי שלי נדבק בבני. השארתי אותו למיין ולהחליט. תחילה עם ערימות הבגדים שעדיין שכנו בארון. קול פנימי אמר לי שיהיה לו יותר קשה מאשר לי. עזבתי "אותם" לזמן מה לנפשם וכשחזרתי ראיתי כמה צדקתי.

הבגדים הרגילים אמנם מויינו מהר, אבל...תלבושות התיכון ותלבושות מהחוגים ...נו, נו. חולצות הטריקו הללו עם הסמלים שליוו בגילאים הכי הכי...מולם ישב ובהה, כאילו שנות דור חלפו לנגד עיניו.

אם היה מרשה, הייתי מצלמת. התרפק, התלבט, השתהה ובגישה בוגרת העביר לשקית שחורה...לתת.

שוב מלאנו 3 שקיות גדולות ועדיין לא סיימנו.

באותו חדר, על המדף, עומדים להם לתפארת מזכרות משנות נעוריו:

אלה אינם רק מזכרות שלו. הם גם שלי!

עוד הוא נלחם בעבורם אני ישבתי על הטריבונה, עודדתי ומדי פעם אף הזלתי דמעה. פעם מכאב (לב)  על מכה חזקה שחטף ופעם על מדליה שהונחה על צוארו.

כמה חבל שאז לא הקפדתי לתעד במצלמתי הפרטית את רגעי האושר.

לאגף הספרים שלו עדיין לא הגענו אבל כשראה ששמתי בצד את "אנציקלופדיה להומור", אותו ספר ישן ובלוי ששנים לא גילינו בו עניין, שאל אם הוא יכול לקחת אותו.

בודאי, אבל לשם מה? שאלתי.

"כי זה קוריוז". ענה. " עשו ספר מבדיחות שבכלל לא מצחיקות".

דפדפתי וצחקתי. 50 שנה נתנו אותותיהם על הבדיחות המזוקנות  פשוט סר חינן.

לאחר שלקח והלך הצטערתי שלא צילמתי את אותו ספר אפרפר שעבר איתי מבית ההורים. לא בטוחה מי קיבל אותו.

נראה לי שאחי, לבר-המצווה. אפילו באינטרנט אין תמונה שלו.

לא זוכרת אם כתבתי: האנציקלופדיה העברית זכתה לבית חם בזכות פייסבוק.

כעת יש למצוא כזה גם ל"בריטניקה לנוער" כי אפילו בספרייה הציבורית "שלי" אין לה ביקוש.

עוד מדף הדורש התיחסות טרום מעבר: משחקי המחשב של הילדים.

קשה לי להאמין שבימינו עדיין מוכרים כאלה, בקופסאות מרשימות, עבות ומכובדות, כמו אלה הממלאים אצלי מדף שלם.

הודעתי לבנים שזמנם של חפצים אלו בלתי מוכרים לי, אלו, חלף. שניהם הכריזו: חכי. לא לגעת!

ניפגש ונחלק בינינו. נו, מה יש לדבר, גם הם ירשו ממני את הקושי להפרד מחפצים בעלי ערך כזה או אחר.

מדף נוסף שקשה להפרד מדייריו:

ספרים ממיטב הקלאסיקה האנגלית. ספרים קטני - מידה ומשקל אך בעלי ערך ספרותי ונוסטלגי רב. ספרים אותם קראתי ולמדתי במחלקה לספרות אנגלית בבר-אילן.

כבר לא נעים לגעת בהם. האבק והגיל נתנו אותותיהם. ברור שהם נמצאים בחנויות ובספריות באוניברסיטאות במהדורות חדשות, יפות ונעימות למגע.

אבל..מה אעשה עם אלה שלי? אלה שבין שבשולי דפיהם כתובות הערות, בעפרון, בכתב ידי ומסומנות שורות חשובות.

מחזות של שייקספיר (הרבה שיקספיר),  דוריס לסינג, ספרי דיקנס, ג'ורג' אליוט, ג'יין אאוסטין, שרלוט ברונטה,

וירג'יניה וולף , הרמן מלוויל, מארק טוויין, ועוד רבים וטובים. לא היה לי, לצברית, קל להתמודד איתם. כמעט כל מבחן היה מלווה ביזע ואולי פה ושם גם בדמעות. איך אוכל להפרד מהם?

ותווי הנגינה?? אלה שעמדו על הפסנתר בקביעות במשך 7 שנות לימוד: אלה שהמורה לפסנתר חזרה וקישקשה עליהם באכזריות בכל פעם ש"זייפתי" ואותה הכעסתי:

וזה עוד לא הסוף...

אגב, מחלקת הנוסטלגיה של בכורי, ברובה, כבר מזמן מצאה מקום בביתו ולכן איננה מקבלת מקום ראוי בפוסט זה.