מרכז המידע בו אני יושבת נמצא בקומה משותפת עם רחבת דלפק ההשאלה של הספרייה, השניים ממוקמים זה מול זה

ב"open space" אחד גדול ורחב המשתרע כמעט על קומה שלמה.

 לשיתוף הזה יש יתרונות רבים (הזיקה בין שני מתחמים חשובים, קשר עין בין מבקרי הספרייה לבין מרכז המידע (אפקט שיווקי

שהוכיח את עצמו): אנשים מגיעים אל הספרייה, רואים מרחוק את מרכז המידע, מתעניינים ומתקרבים כמעט תמיד...שואלים שאלות

אינפורמטיביות הנוגעות לזכויותיהם ולעיתים מאד מזומנות מוצאים סיבה לתאם פגישה עם מומחה.

לחילופין, אנשים שמגיעים במיוחד אל מרכז המידע וזו להם הפעם הראשונה לביקור בבניין שלנו, רואים את מרחב ההשאלה מרחוק,

לעיתים שואלים על הספרייה שלא הכירו. במצבים כאלה אני ממהרת "לשווק" את שרותי הספרייה על כל שלושת קומותיה

(בקרוב קומה נוספת..."כותר טף"), כולל פרטים על סוגי המנויים השונים, כל זאת בגאווה ובשמחה!

החסרון היחיד למרחב המשותף הוא רעש הרקע מצד מתחם ההשאלה (סביבה שאיננה דורשת שקט מהנוכחים).

רעש זה מפריע מדי פעם לפגישות הייעוץ במרכז המידע.

 בתמונה, מעבר לדלפק, שני יועצים ומולם שתי פונות מתייעצות. 

עד כאן המבוא לפוסט זה: 

באחד הימים, לפני החג, נשמע בכי ילד/ה מכיוון ההשאלה. הבכי התגבר לעוצמות בלתי נסבלות. בכי של ילד שלא

נשמע כסבל כתוצאה מפגיעה פיזית חלילה, אלא בכי של ילד בלתי מרוצה.

חיכיתי שהבכי יפסק וכשזה לא קרה והמפגע האקוסטי התגבר עד כדי הפרעה ממשית לפעילות במרכז המידע

החלטתי לגשת אל דלפק ההשאלה, לברר מה קורה שם ואם צריך...להתערב ולהחזיר את השקט הסביר על כנו.

בדלפק ההשאלה נראתה התמונה הבאה:

אשה עמדה מול הספרנית, ערימת ספרים בידיה. היא היתה בשלב החזרת הספרים שהביאה מהבית.

לידה עמדה ילדה כבת 3 וצווחה בבכי הסטרי.

מעבר לדלפק ישבו 3 ספרניות עם פנים של חוסר אונים משווע.

סימנתי להם בידי את השאלה: מה זה? מה קורה? וקיבלתי בחזרה תשובות של הרמת כתפיים ופנים מיוסרים,

פנים של מבינות עניין אך לא יודעות איך להתמודד עם הסיטואציה.

הצרחות המשיכו, הקטנה בשלה והאמא ספק אדישה, ספק לא מסתדרת עם הסיטואציה בעצמה, ספק מיואשת.

בשלב זה הבנתי שאין לי ברירה אלא להתערב.

נגשתי אל האם ושאלתי מדוע הקטנה צורחת ומדוע אין היא מצליחה להרגיע אותה.

התשובה היתה:

"היא רוצה לשבת למעלה, על הדלפק, לא מרשים לה ולכן היא צורחת". עם דגש על: לא מרשים לה..

ביקשתי מהגברת להרגיע את הילדה והסברתי שהרעש בלתי נסבל ומפריע לעבודה בכל הקומה כשאני מראה לה מאחור

עד כמה רחוק הוא מפריע.

הגברת מאד כעסה וצעקה עלי שוב, כשהיא חוזרת ומעבירה את האשמה אל הספרניות שלא מרשות לביתה לשבת על הדלפק.

כל מי שעמד בסביבתנו הזדהה עם פנייתי והתערבותי: הספרניות מעבר לדלפק,

הקוראים שהתעכבו בתור להשאלת הספרים, כאלה:

קוראים שניסו לקרא עתונים בשקט ליד השולחנות, כאלה:

ומשתמשי מחשבים.

כל הראשים הורמו ועקבו אחר המתרחש.

מאחר וכבר פניתי והייתי מעורבת, פניתי אל הגב. בשנית ודרשתי ממנה בתקיפות להרגיע את הילדה או לפנות את המקום.

בכעסה היא השאירה על הדלפק את ערימת הספרים שטרם הספיקה לשאול, "תשלחו לי בדואר" הפטירה, אספה את הצווחנית

הקטנה ואת ילדיה הנוספים שהמתינו בצד ועזבה בכעס.

בצאתה השאירה אותי עם השקט המיוחל אך עם טעם מר...שהרי ברגע זה יצאה מהספרייה לקוחה בלתי מרוצה.

לעומתה, כל הנוכחים נראו מרוצים, דלפק ההשאלה ומרכז המידע שבו לתפקוד שגרתי ואילו אני...אני הרגשתי רע.

עוד הסיפור טרי בזכרוני והנה, במהלך חוה"מ, יצא לי לצפות בראיון בטלוויזיה בערוץ 2, בתכנית "העולם הבוקר".

ראיון שהחזיר אותי אל הסיפור מהספרייה.

בתכנית ראיינו אברי גלעד והילה קורח את דני גיל, מחבר הספר "אלוהים בגובה העיניים" ומנהל הפורום באתר סופר-דדי.