יום הזכרון הבינלאומי לשואה מצויין ב-27 לינואר. תאריך זה נבחר משום שהוא היום בו שוחרר מחנה ההשמדה אושוויץ.

אצלינו, ב"כותר ראשון" צויין יום זה ב-25.1.12 במסגרת פרויקט "לאסוף את השברים" של יד-ושם.

הספרייה יזמה פנייה אל יד-ושם והציעה למנהלי הפרויקט את מתחם הספרייה על כל שירותיה כ"תחנת איסוף", אחת מיני רבות הסובבות ברחבי הארץ מזה זמן רב, מתוך ידיעה ברורה שעדיין לא מאוחר, שעדיין ניתן לדלות חפצים ומסמכים מניצולי, רדופי ופליטי השואה, הם ובניהם, דור ב' לשואה ולתקומה.

עוד הצענו למארגנים להשתמש במאגר של כ-1,500 שמות של אזרחים הגרים בראשון-לציון וסביבתה. אנשים שהגיעו פיזית אל מרכז המידע והייעוץ לתושב ב"כותר ראשון" - תרמ"ב, והסתייעו בשלוש מתנדבות של המרכז השולטות בשפה הגרמנית ובזכויות העומדות בפניהם, מתוך כוונה למצות את הקריטריונים לקבלת סיוע מהאוצר או מגרמניה.

פנייתנו נענתה בחיוב. במשך ימים רבים עמלו הספרניות והמתנדבים על ארגון המאגר והכנת משלוח ההזמנות.

במקביל, פרסמנו את דבר הפרויקט בכל האמצעים הדיגיטליים העומדים לרשותינו: אתר הספרייה, אתר העירייה, אתר החברה העירונית, ניוזלטר של הספרייה למנוייה, דוא"ל פנימי אל עובדי העירייה, פייסבוק.

באתר יד- ושם נרשם מועד האיסוף בספרייה שלנו, בלוח הזמנים של הפרויקט.


 

היום הגדול הגיע.

 בשעה היעודה הגיע צוות של 20 עובדים מ"יד ושם". צוות מיומן. איש איש ותפקידו המוגדר:

אנשי מחקר, מראיינים מיומנים, עובדים טכניים.

הצוות התפרש על פני קומת הכניסה של הספרייה והחל להתארגן. שולחנות, מצלמות, טפסים לתיעוד, בר-קודים לסימון חפצים, על מנת למנוע טעויות.

לאט לאט התחילו אנשים להגיע. מזג-האויר הנעים שיחק לטובתנו.

בין הפונים: אנשים מבוגרים מאד שחוו את הארועים באופן אישי או בני דור שני לניצולי שואה שבאו למסור פריטים של הוריהם.

במשך 6 שעות עקבתי בסקרנות ובהתרגשות אחר תהליך איסוף החפצים, תיעוד הסיפורים, סריקת המסמכים

ושמירתם בפורמט דיגיטלי. יש מי שמסר את החומר המקורי וקיבל תמורתו דיסק עם העתקים וההיפך.

הפריט הראשון היה נוגע במיוחד.

מנהלת הספרייה, אילנה לוי, מאד התרגשה כששמעה שצוות יד-ושם מגיע עד אליה... במשך שנים רבות היא הססה והתקשתה ליזום פנייה אל יד-ושם. כשהספרייה שלנו נרתמה לפרוייקט כ"תחנת איסוף" החליטה אילנה שזהו, הגיע הזמן..

בביתה נשמרו מכתבים וצילומים מאותם ימים נוראים. בהם מכתב מכתב של אחות סבתה של אילנה, דורקה גינגולד ז"ל,

נערה בת 14. המתב נשלח מגיטו ורשה ב 1941. 

הנה צילום של המכתב המקורי:

 בתרגום חופשי:

5.2.1941

חנצ'קה אהובה שלי

שלשום קיבלתי את מכתב היום הולדת שלי ממך. ידעתי עוד לפני שהוא היגיע שכתבת לי ביום הולדתי.

אף חברה לא הגיעה. היה ריק ועצוב ואני כל הזמן חשבתי עלייך. קשה לי לתאר אותך נועלת ולנקי (סוג של מגפי לבד).

אני רואה אותך כמו שנראית כשהיינו בדרושנקי? במרתף עושה כביסה ועומדת ליד המגל (סוג של גיהוץ).

כשקיבלתי את המכתב הרגשתי שאת עומדת לידי ממש ומדברת אלי כמו שדברת אלי לפני הנסיעה, מנחמת, מפנקת,

ונותנת אומץ ויחד עם זה מתייחסת אלי כשווה בגיל ולא כמו לנערה.

חנול'ה, את דואגת לנו כל כך ללא צורך. יש לנו מזון לעכשיו וגם המזווה מלא מצרכים.

בדירה חם ואני יושבת עכשיו בחדרכם הלבן המרוהט ברהיטים שלכם שאין לנו צורך למכור.

אנחנו כולנו בריאים ומרגישים טוב.

הדיירים שלנו מאוד נחמדים בקושי רואים אותם. הדייר שלנו ישלח לכם את המכתב.

מירקה שלחה לנו חמאה כך שיש לנו גם שומן. כל המשפחה בריאה כך שאין צורך שתדאגי לנו.

את המכתב ממך החבאתי למזכרת.

אני מנשקת אותך

דורקה.

בהמשך, ואל מנת לא להפריע למפגשים המרגשים, פשוט הסתובבתי בין השולחנות והמצלמה תקתקה...

כך נראו המפגשים בין התורמים לבין אנשי יד-ושם:
  



סריקות, תיעוד דיגיטלי, איפסון הפריטים לצד רישומי הסיפורים הנילווים ודיסקים של צילומים:
 

 

 חפצים מרגשים שהובאו למשמרת-עד:

תמונות ותעודות:

קלטות של סרטים דקומנטריים גרמניים:

מכתבים ותמונות משפחתיות:

תיק שהכיל פריטים מיהדות יוון:
 

בגד של ילד שלא חזר...
 

 

מכתבים ומסמכים מצהיבים:
 

חליפת בגדים (כתונת פסים...) שכל מי שראה אותה חש צמרמורת...


עבודת חימר "דמוי מציבה" שהוכנה ע"י אדם לזכר אביו, אדם שלא זכה לקבר,

הפריט ליווה את בנו כל חייו בביתו.

אלבום תמונות שהכיל תמונות מתנועות נוער טרום המלחמה:

סה"כ הגיעו כ-45 אנשים. איש איש והחפץ שלו, איש איש והסיפור המרגש שלו.

משפט אחד שאמר אחד המבקרים בקול חנוק עדיין מהדהד באזני:

"היום אני שובר שתיקה אחרי 65 שנה...".

יום ארוך...חוויה חד-פעמית.

 סט תמונות מורחב ניתן לראות באלבום פליקר:

 http://www.flickr.com/photos/ilana1807/sets/72157629030526721/show/