ביום רביעי קיימנו ב"כותר ראשון" תחנת איסוף של "יד ושם", תחנה רביעית במספר.
אנו רואים בפרויקט חשיבות עליונה ונענים ברצון בכל פעם שנציגי יד-ושם פונים ומבקשים לחזור.
מרכז המידע והייעוץ לתושב רואה זיקה חזקה בין הסיוע הכמעט יום יומי שלנו לניצולי השואה,
בבדיקת זכויותיהם, בתרגום מסמכים לגרמנית ואנגלית לבין פרויקט "לאסוף את השברים".
אני מניחה שאני חוזרת על דברי ....מהפעמים הקודמות, אבל חשוב לי לשוב ולספר...
הפעם באו פחות אנשים. זה טבעי. ובין אלו שהגיעו היו פחות ניצולים ויותר קרוביהם, אלה שהמסמכים
נמצאים בבתיהם וכבר נראה ש...די, הגיע הזמן לשחרר.
בניגוד לשלושת הפעמים הקודמות לא ניצפו חפצים מעוררי קריאות וואוו. בעיקר מסמכים וצילומים.
הפעם פחות צילמתי ויותר הקשבתי, מרחוק.
הצילומים הציפו שאלות. הן בין הניצולים לבין עצמם, והן ביני לבין עצמי.
בכל זאת הם עדיין מציפים רגשות, למי שעדיין יודע מי הם הדמויות המצולמות, כמעט תמיד בשחור-לבן.
בקשתי מאחד הזוגות לצלם את ידיהם האחוזות בצילומים. התפלאו והסברתי שאין צורך בחשיפה שלהם באינטרנט.
אמר בעל הידיים: "הידיים רועדות מהתרגשות". וכך היה גם קולו.
שמעתי שיחות בין נציגי יד-ושם לבין ניצולים.
היו מי שהתקשו להפרד מהתמונות ונרגעו כשהובטח להם דיסק (יד-ושם מעדיפים לקבל צילומים ומסמכים מקוריים
ולהשאיר לתורמים העתקים).
בתמונה: צוות יד ושם בתהליך התיעוד.
היה מי שהביא שקיות וארגז ועם החלטה נחרצת לתת ואפילו דיסק לא רצה לקבל. הוא קיבל החלטה להיפרד ולשחרר.
והיה זוג ששמעתי אותם מתלבטים בקול רם בערך כך:
"אז למי יהיה אכפת מהדברים הללו לאחר לכתנו... ל X - לא, ל Y ...גם לא, ל-Z בספק..
אם כך ניתן ודי. עדיף שיעברו למקום מוגן ושומר". שמעתי, הקשבתי ונעצבתי.
בינינו, הרי לכולנו יש תמונות ומסמכים שעוברים מדור לדור עד שבשלב מסויים אף אחד כבר לא יודע מיהם הנוגעים בדבר.
אני חושבת על עצמי:
תמונות ילדות שלי ושל משפחתי הקרובה...לבטח יענינו את ילדי ואולי גם את ילדיהם.
תמונות של אבא ואמא שלי...ככה ככה. אולי ילדי ישמרו מטעמי כבוד. לא מכבר ערכנו מפגש לזכר הסבים שכבר
אינם וסיפרנו להם, כדי שלא ישכחו. וזה נראה כל כך דומה:
וישנו באמתחתי צרור תמונות של משפחה שאיננה עוד. קרובים רחוקים עריריים שזהו, כולם נפטרו ולא נשאר צאצאים.
וישנו ארגז של משפחה שהיתה פעם שלי, אבל כבר לא, ומשום מה ילדי אינם ממהרים לקחת את הארגז ממני.
הם יודעים שרק אני יודעת לזהות שם תמונות ורק אני אשמור עליהן עבורם.
המחשבות הללו מעציבות אותי. מי יהיה הראשון שיבחר להשליך את החבילות הללו לפח? נכדי? ניני?
על מנת לסיים פוסט זה בנימה חיובית אקנח בצילום אופטימי:
בזמן שקיימנו בקומת הכניסה של הספרייה את תחנת האיסוף עלו לקומה השלישית תלמידי כיתות א' לפעילות
"ראשית קריאה" מיוחדת להם.
צילמתי אותם בכניסה לספרייה, בסמוך לקיר הזכוכית עליו היה תלוי שלט נוסף "לאסוף את השברים".
סימלי, לא?