הרקע: אני גרה בראשון לציון, ובביתי מתארח נער חיפאי בן 13. (את זה כבר סיפרתי)

אימו, חברתי, אחות במקצועה, מתניידת בין מנוחה (לנפש ולגוף) בביתי לבין

משמרות בבית חולים. על קו ראשון - חיפה.

הסיטואציה:

יום ו' בצהריים. ( 21/7/06) דיווח מחיפה - 4 נפילות של טילים כולל פגיעה באנשים.

חברתי בחיפה.

בנה ישן אצלי בסלון מול הטלוויזיה.

אני מתקשרת אליה בבהילות - אין תשובה (בד"כ התשובה מיידית).

כעבור 3 דק' אני מתקשרת שוב, ועדיין....אין תשובה.

אני יודעת שהיא לא נמצאת בעבודה. אז למה היא לא עונה?

הבהלה הופכת להיסטריה. אני רצה לכבות את הטלוויזיה, שחס וחלילה הילד

לא יתעורר ויבחין במתרחש. מחשבות נוראיות מתחילות להתרוצץ בראשי.

מה עכשיו?

אס. אם. אס. - "עני לי"!....

דממה. אלוהים ישמור!

מה אני עושה?..... למי להתקשר?.....

כעבור דקה מגיע הטלפון המיוחל.

חברתי: "אני בסדר".

אני נושמת לרווחה. מקבלת עדכונים - איך היה, איפה היתה בזמן האזעקה והנפילות,

 למה לא ענתה מייד, תמונת מצב, עדכונים לגבי שלום בני המשפחה המורחבת וכו' וכו'.

החלטות: חברתי אוספת חפצים וממהרת לחזור אלינו לשישי-שבת.

קיבלה "פטור" מבית החולים.

ואז מגיע החלק המטורף, ממש באותה שיחה!

אני: (בהמשך להתארגנות לקראת ארוע משפחתי שאנו עומדים לחגוג בערב...

      ובלי טיפת בושה)

      "הזמנו שולחן במסעדה, ל-7 איש לשעה 20:00 , תספיקי להגיע?"

חברתי: (בשפיות מדהימה)

           "אז אני צריכה להביא גם בגדים יפים.....

            איפה אני מוצאת אותם עכשיו...."

איזו מדינה!

ולאות הזדהות עם תושבי חיפה:

מידע לשעת חירום - מאתר עיריית חיפה            

שיהיו ימים רגועים יותר.