ככה, out of the blue צפו להם השבוע, בעקבות המפגש עם אתר "נוסטלגיה", זכרונות מבית אבא-אמא, והפעם על האבא "הספורטאי" הבלתי שגרתי שהיה לי.
אבא היה, בעצם, רופא שיניים. והקשר לספורט? ספורטאי מסוג אחר - לאו דוקא מההיבט הפיזי. יותר כצופה פעיל וכמשתתף בישיבה, על הטריבונה במגרשים או בתוך מכונית כשהוא נוהג או מנווט.
כילדה אני זוכרת כיצד נהג לבלות עם אחי בשבתות במגרשי הכדורגל. אוהד "שרוף" של קבוצת מכבי שעריים ברחובות. טלוויזיה לא היתה, ולכן, מחוסר ברירה, היה צריך להגיע אל המגרש. לא כעונש, אלא, כחוויה, מתוך בחירה, אשר העלתה את האדרנלין גבוה גבוה.
יחד בילינו, כל המשפחה, בבריכות שחיה המרוחקות (גרנו בנס-ציונה). הרחקנו עד: ת"א: לבריכת השחיה הלימודית "גן הדסה" ולבריכת "גורדון" (מי ים מלוחים),
לבריכת קיבוץ נצר-סירני הקרוב ולבריכת כפר הנוער ניצנים שם עבד אחת לשבוע.
בגיל 5 "זרק" אותי אבי אל בריכת השחייה, ואפילו, בלי בושה, דחף אותי לנסות ולהתחרות עם שחיניות בוגרות ממני, שלימים ראו עתיד ספורטיבי הרבה יותר מהולל משלי.
זה היה הבילוי בשבתות ובחופשים בקיץ. בבריכות השחייה, בנופש פעיל...
ולענף הספורט האמיתי שלו היה אבי "מכור": המכוניות.
תמיד היתה בבית מכונית פרטית. משהו לא ממש שגרתי
בנוף השכונתי של נס-ציונה בשנות החמישים. הרכב הראשון היה ג'יפ.
אינני בטוחה שכך נראה הג'יפ שלנו, לא ראיתי אותו (אולי בתמונות).
אחריו נרכשו, בזו אחר זו, שתי מכוניות צרפתיות קטנות וקוקטיות: דופין
ואחותה, שבעיני נראתה כמו אחותה התאומה - אונדין.
שתיהן (שלא כמו בתמונה) היו לבנות.
המכוניות האחרונות שאבי זכה לרכוש (הוא נפטר בגיל צעיר), היו
שתי מכוניות סאאב שבדיות. הראשונה בצבע תכלת והאחרונה - אדומה.
(אין קשר בין האיש המצולם לאבי, אבל בכל זאת יש דמיון מסויים...
אבי הרכיב משקפיים והיה מעונב ברוב ימות השנה).
המכוניות שלו היו תמיד חדשות, מבריקות ומאד מרשימות.
אבי אהב לנהוג מהר, והשכונה השקטה שלנו, בנס-ציונה, שלא תמיד ידעה כבישים סלולים מהם, ספגה לא מעט שובלי אבק כשהוא "דהר" בכביש היחיד שהוביל אל ביתנו. וכשזה קרה כולם ידעו שזהו ד"ר לנגזם, רופא השיניים השכונתי.
(אז היו רק שני רופאי שיניים בכל המושבה...)
המכוניות העסיקו את אבי עד כדי השתתפות פעילה בתחרויות ראלי. תחרויות ראלי, למי שלא יודע, לפחות באותם ימים, היו תחרויות על בסיס ניווט בשטח, הגעה לנקודת סיום בזמן שנקבע מראש, עבודת צוות בין הנהג לנווט. בנוסף, התחרות כללה תרגילי מיומנויות נהיגה ושליטה על הרכב.
הפעילות בשטח ארכה, בדר"כ, יותר מיום אחד, כללה לינה בבתי מלון והיוותה כיף גדול וחוויה בלתי רגילה למשתתפים.
על תחרויות ראלי בארץ ובעולם ניתן לקרא באתר הבא:
http://www.rally.co.il/
ולשאלה מה עשתה הגנטיקה במשפחה, מה מכל אלה עבר לאחי ולי.
אז ככה: אחי המשיך, וממשיך עד היום, בפעילות ספורט. היום, מנהל
קבוצת כדור-יד בהפועל ראשון-לציון, ומגדל ילדים ספורטאים.
צופה נלהב במשחקים ומתעניין בסוגי ספורט מגוונים.
ואילו אני....אוהבת לנהוג מהר אך באחריות. בזה הסתיימה הגנטיקה בצד שלי. (אמנם בני הצעיר היה קארטיסט במשך שנים רבות אך אוי לי אם אכתוב עליו..).
ולסיום: כל מי שהכיר את תחרויות הראלי מאותה תקופה מוזמן להגיב ולשתף.
(לא מצאתי מידע באינטרנט).