"אדית פיאף - החיים בורוד" - סרט ראיתי, נהניתי, אהבתי. רשמי וזכרונותי למטה. לשמיעת השיר " החיים בורוד"
Edith Piaf - La Vie En Rose
לאחרונה חזרתי אל הצלילים והשפות של ילדותי. כתבתי על הורי ועל ההיכרות ביניהם, כתבתי על צלילי היידיש מבית סבא, והיום תורה של השפה הצרפתית, גם היא מצד אמא. (חכו שאגיע לפולנית...)
הסרט: "החיים בורוד אדית פיאף "La Vien En Rose
על הזמרת אדית פיאף החזיר אותי אל גל הנוסטלגיה אשר הציף אותי, כנראה בהשראת בלוג זה.
לפני שבוע קבעתי עם א. לראות את הסרט בצוותא. לאחר מספר ימים א. ויתר: "ממקורות יודעי דבר וסרט נמסר לי, שהסרט אודות אדית פיאף הוא ארוך מדי וטרחני למדי".
תגובה זו גרמה גם לי להסס ולבדוק. אמנם מקורבי אהבו את הסרט, אבל בכל זאת... למה לקנות חתול בשק. קראתי אי-אלו ביקורות על הסרט, התרשמתי שיש עוד כמה אנשים שחשבו שהסרט אכן ארוך, אולי אפילו מדי, אבל לא ויתרתי. הלכתי לראותו.
לרמת הסרט או איכותו הקולנועית לא היתה חשיבות בעיני. בשבילי אדית פיאף איננה סתם עוד אמנית ידועה ומפורסמת, ולכןף סרט זה לא יכול להיות "נפילה". בשבילי אדית פיאף זה עוד "ניחוח" מילדותי. עוד פן מהתרבות שספגתי. אמא גדלה בבלגיה, דיברה צרפתית, ו"העתיקה" חלק מתרבות צרפת לביתנו. שירי אדית פיאף התנגנו בביתנו, שמחו את אמא, גרמו לה עונג ונטמעו. וכך, למרות הביקורת, היה לי חשוב לראותו.
כפי שציינתי למעלה: ראיתי, נהניתי, אהבתי.
אכן, לא יצירת מופת, אבל, לדידי, עמד בציפיות. ומי צריך יותר מזה?
כפי שכתבה איריס לקנר: "הסרט הוא מסמך חשוב שיש לראות ולכבד !"
מידע נוסף על הסרט: "גם הבמאי לא מתחרט על כלום" מאמר מאת אורי קליין בעתון הארץ.