ה"פצצה" נחתה לפני מספר חודשים.
"אנחנו (בני הצעיר וחברתו שגרה איתנו) עוזבים". עוברים אל תל-אביב רבתי.
מתקרבים לעבודה, ללימודים. ואני, לא מאמינה. הכיצד? הוא רק בן 22 וחצי?
אך השתחרר מהצבא לפני חודשים ספורים. והיא, בת גילו. שני צוציקים.
מה הם כבר יודעים? איך יסתדרו? חוזה שכירות...צ'קים דחויים...שטר בטחון...
תשלומים שוטפים: ועד בית...חשמל... גז...ארנונה...כבלים...אינטרנט... מצרכי מזון...
בישולים... להוריד את הכלבה...ושוב להוריד את הכלבה...ולא לשכוח להוריד את הכלבה...
איך יסתדרו? מי יבשל? מי ינקה? מי יכבס? מתי יספיקו להתארגן? איך ואיך ואיך.
ואני... איך אשחרר חבל? איך אסמוך? והכי גרוע, איך אסתגל? פאניקה משתקת.
חרדה לא הגיונית. ימים ארוכים ולילות לבנים..
אבל...באופן מאד לא מפתיע, הם הסתדרו מצויין!
בכוחות עצמם מצאו דירה חמודה, בלב הכרך הסואן. מקום טוב באמצע, עם עצים ירוקים
המגיעים עד למרפסת, עם חלונות גדולים ותריסים "של פעם" הנפתחים לרווחה החוצה והצידה.
האוויר זורם וטוב, אפילו רעש המכוניות סביר. 2 חדרים מרווחים, פינת אוכל גדולה,
שולחן נפתח. (הזמנתי מקום ל"ליל הסדר"...) דירה מרוהטת, "פיצוציה" קרובה, סופר לא רחוק,
פארק רחב ידיים - קרוב קרוב, קופת החולים "שלנו" מעבר לפינת הרחוב, תחנות אוטובוס בסביבה
ומגדלי עזריאלי... "הכל-בו" השכונתי, ממש בקצה הרחוב.
 ואני...באופן מפתיע וטיפ טיפה מחשיד, (המצפון..המצפון..), למדתי לחיות עם השינוי, ואפילו להינות ממנו.
בתחילה, כהרגלי, השתדלתי לא לדרוך על קערת המים של הכלבה, שכמובן כבר לא היתה שם...
גם היא עברה, לעת זיקנה, אל עיר הצעירים.. ללא מעלית (מסכנה) ועם הרבה מכוניות ורמזורים.
וגם, חיפשתי את הבגדים הזרוקים בחדר, להעברתם לכביסה, אבל הם, כבר לא היו בנמצא.
וגם, השתדלתי לא להרעיש לבן הישן, העובד במשמרות... למרות שכבר ישן במקום אחר.
ואפילו, את המוסיקה שאהבתי, שמעתי בשקט, כדי לא להעיק או לעצבן..
אבל... מהר מאד הסתגלתי, ואפילו התחלתי להינות מהפריבילגיות הקטנות:
ו(בסך הכל עברו להם רק שבועיים!)
במקום הראשון, איך לא, המחשב! כולו שלי! בכל שעה וללא כל התחשבות.
ואחריו, המוסיקה "שלי", על פי טעמי, וערוצי הטלוויזיה "שלי", והסרטים מהספרייה "שלי",
והכלים בכיור מחכים רק לי, והבית מסודר כלבבי, ולמען האמת...טוב לי ונעים לי.
ואני נזכרת איך ביום המעבר (זה שהיה רק לפני שבועיים), לאחר שהחפצים עמדו במקומם,
ולפני שעזבנו אותם לנפשם, אבא אמר לבן: זהו..."לילה ראשון בלי אמא", ואני חשבתי,
למי יהיה יותר קשה? והיום אני חושבת...לאף אחד מאיתנו לא ממש קשה. אבל, לכולנו שונה.
תוך כדי כתיבת רשימה זו נלכדתי, שוב, ברשת הנוסטלגיה.
השיר נמצא ב"שירונט". ומי שלא זוכר אותו, שיקום..

הבלדה על חדוה ושלומיק

ביצוע: מירי אלוני
מילים: יהונתן גפן
לחן: יאיר רוזנבלום

לילה ראשון בלי אמא

ביצוע: להקת גייסות השריון

מילים: יוסי גמזו

לחן: רפי בן משה

לילה ראשון בלי אמא.
כל הבסיס מחריש.
מה שעובר בי פנימה, לא מעניין שום איש...
איזה חרבון, חברה לצים, איזה מזל איום!
אל אלוהים עוד שנתיים וחצי... נו? - ועבר רק יום!
אח! מיטה רכה, עם כסת ועם כר, שאמא מכניסה את הנשמה בה...
אח! לבוא עכשיו הביתה מאוחר ולהעיר במפתח את אבא...
 לילה ראשון בלי אמא.
 כל הזקיפים בסף.
רק את קולי ארימה, הופ! - כבר מסדר נוסף...
איזו דממה, חברה לצים, איש ל מוציא לשון!
אל אלוהים, עוד שנתיים וחצי... נו? - וקשה לישון...
 אח! מיטה רכה, עם כסת ועם כר, שאמא מכניסה את הנשמה בה...
אח! לבוא עכשיו הביתה מאוחר ולכעוס ולריב קצת עם אבא...
לילה ראשון בלי אמא. מילא, נביט אחור.
 אם מביטים קדימה - אז... אז נהיה... שחור
 איזה "סידור", חברה לצים איזה תכסיס שקוף!
אל אלוהים, עוד שתיים וחצי... נו? - ואני כף קוף...
אח! מיטה רכה, עם כסת ועם כר, שאמא מכניסה את הנשמה בה...
אח! לבוא עכשיו הביתה מאוחר ולחטוף סטירת לחי מאבא...