השבוע הלך לעולמו ניסן נאור, מתנדב שלנו במרכז המידע והייעוץ לתושב.

כאן, ניסן במרכז, בטיול מתנדבים בירושלים, לפני כשנתיים.

הבשורה על מותו של ניסן, גרמה לי לסערת רגשות. אמנם ניסן עזב את פעילותו אצלינו

לפני זמן רב, אך האינטראקציה הבלתי שיגרתית איתו, גרמה לי להזכר בו, מידי פעם,

לשוחח עליו, ולנסות להבין את אישיותו.

ניסן, איש עדין ונעים הליכות, עבר איתנו כיברת דרך די קצרה. אמנם מתחילת פעילות

המרכז, אך לא בהתמדה ולא ברציפות. מעולם לא טרח לעדכן אותי על היעדרויות.

מעולם לא הפגין מחויבות למרכז / למשמרת בה בחר. היה סגור ומופנם ורק לחברתו  

למשמרת סיפר מידי פעם מעט על חייו הפרטיים, המאד לא פשוטים. (ללא כל קשר לנסיבות

מותו).

למרות שהתרגלתי אל אישיותו הא-חברותית, הייתי מתוסכלת מההתנהלות שלו במקום.

לא פעם נמצאתי בעימות  איתו ובאי - הבנה. כיצד יתכן שאדם בגילו, איננו מבין שגם לעבודה

בהתנדבות יש להתייחס ברצינות ובכבוד.

זכור לי ויכוח חריף במיוחד עם ניסן, בסופו אמר לי: "את רוצה שאלך?".

לא הססתי ואמרתי ש"בפירוש לא!". הסברתי לו שאני מעוניינת שישאר אך מבקשת שיקל עלי

ויתאים עצמו לנהלי המקום.

דבר לא עזר. האיש בא ונעלם. וכששב, חייך חיוך ביישני, לא הסביר, לא הצדיק היעדרותו, התמיד

מספר שבועות ושוב נעלם.

ואני - כל הזמן מתוסכלת. "מוזר האיש", חשבתי בליבי. מוזר, שונה, אבל נחמד.

לימדו אותי להיות אסרטיבית עם מתנדבים. (עם ניסן לא הצלחתי).

לימדו אותי שהתנדבות כמוה כעבודה לכל דבר, רק ללא שכר.

לימדו אותי שעם מתנדב יש "חוזה", ביום בו הוא מתחיל פעילות.

לימדו אותי שאפשר לבקש ממתנדב לעזוב.

לא לימדו אותי איך עושים זאת, בעיקר כשהאדם בו מדובר הוא בסך הכל איש חביב, ויעיל...כשמגיע.

השבוע ניסן הלך לעולמו ותפס אותי לא מוכנה. לא מוכנה, כי את נסיבות מותו לא ידעתי.

דבר מותו הגיע אלי יום לאחר ההלוויה.

נודע לי שניסן היה מאד חולה, במחלה ההיא..

היום אני מבינה שניסן לא רצה שנדע. שהסתיר אותה (ובהצלחה רבה!)

מן הסתם, היעדרויותיו הבלתי מובנות / מוסברות היו בגללה - וזה נורא!

אני מכבדת את רצונו ובחירתו אבל..  לו רק ידעתי! הכל היה מתנהל אחרת. הויכוחים היו נחסכים,

הכעסים לא היו צפים, ביקוריו הבלתי סדירים היו מתקבלים אחרת.

היום אני יודעת שניסן לא רצה באמפטיה וברחמים. לא רצה לקבל אלא רק לתת. כמיטב יכולתו.

קשה ועצוב לי.

יהי זכרו ברוך!