לפני 20+ שנים עבדתי במוזיאון ראשון-לציון. אז קראו לו המוזיאון לתולדות ראשון-לציון.

עבדתי בתפקיד ספרנית / ארכיבאית. בין שאר עיסוקי, ישבתי עם זיקני וותיקי הישוב, שמעתי סיפורים מרתקים, הקלטתי, תיעדתי, עברתי איתם על תצלומים ישנים והם פיענחו וזכרו שמות של חברים

לספסל הלימודים (בית ספר "חביב" האחד והיחיד) וכו'.

באותם ימים העומס בארכיון היה רב. ימים ראשונים של קליטת חומרים מהירה ותיעודם.

כבר אז הכירו בעירייה את הפוטנציאל הגלום במתנדבים, שמשמעותו: חסכון כספי, צימצום תקנים, העסקת כח אדם איכותי וכו'.

גם אני קלטתי מתנדבות. אחת מהן, מורה וותיקה מבית ספר "חביב", לאה, הגיעה למוזיאון באדיקות.

לאה ישבה אחת לשבוע עם הקלטות שהקלטתי, ובסבלנות אין קץ, הקשיבה ושיכתבה אותן, מילה במילה, בכתב ידה הברור. השיכתוב לא היה קל. איכות הקלטות לא תמיד היתה מן המשופרות. ההקלטה שלי היתה חובבנית, לא תמיד בתנאים משופרים ולבטח לא בתנאי אולפן. לעיתים היה צריך להחזיר את הקלטת שוב ושוב אחורה על מנת לשמור על רצף השיכתוב ובהירותו. לאה הפגינה סבלנות ונחישות, עשתה עבודתה נאמנה והתיחסה לעבודת השיכתוב בחרדת קודש.

והמעגלים?

בימים אלו עוברת מתנדבת חדשה תהליך קליטה במרכז המידע שלנו. והמתנדבת היא...רותי, ביתה של לאה.

והרי לכם מעגל בתוך מעגל.

מעגל ראשון: אני עבדתי עם מתנדבים אז, ועובדת איתם היום.

מעגל שני: תודעת התנדבות בתוך משפחה.

אגב, יש לנו מתנדבת וותיקה שאחותה עובדת ברחובות בשירות דומה, ולעיתים הן נפגשות במפגשי צוות אזוריים.

מדינה קטנה... ראשון הקטנה..

וכרגיל, יבורכו המתנדבים.