בימים אלו הופקה ע"י מוזיאון ראשון-לציון, חוברת בשם "בזכות הנשים - נשים בראשון-לציון".

החוברת סוקרת ונותנת כבוד לפעילות הנשים בעיר מאז ייסוד המושבה ועד סוף המאה ה-20. נשים שהקדישו מזמנן ותרמו לקהילה בתנאים מאד לא פשוטים. וכפי שנכתב במבוא לחוברת:

"נשים שהיו חלוצות בתחומים מגוונים: בחקלאות ובהתיישבות, בחינוך, בבריאות, בספרות, בהנחלת השפה העברית, ברווחת הפרט וזכויותיו, בפעילות ציבורית וביזמות אישית".

אחת הנשים עליהן נכתב בחוברת המיצגות עשייה שלא למען קבלת תמורה, עשייה ומתן בסתר היתה טובה שקולניק.

מי היתה טובה שקולניק?

ראשית, ולפני הכל, טובה שקולניק היא סבתא-רבה של ילדי ואני גאה על ההזדמנות לכתוב על אשה רבת פעלים זו, אשה שזכיתי להכיר, לשמוע זכרונותיה, לטעום מתבשילה בערבי שבת, להעריך,

להתפעל ולהעריץ.

טובה שקולניק נולדה בראש פינה, דור שמיני בארץ מצד אמה.

(נתון שממקם את ילדי במקום 11 בסולם הדורות של ילידי הארץ!)

וכך נכתב בחוברת על טובה:

"טובה שקולניק (1902-1993) אשר הגיעה למושבה בשנת 1919 ובמשך עשרות בשנים, ועד ימיה האחרונים, הקדישה את זמנה לפעילות התנדבותית בויצ"ו, ביע"ל,  בבסיסי צה"ל ,ברוטרי ובלשכת הסעד העירונית.

בצילום: שניה מימין (שיער לבן אסוף) בפעילות התנדבותית ביע"ל בבית החולים אסף הרופא.

בצילום: טובה שקולניק מקבלת  את תעודת "אשת השנה" במועדון רוטרי.

היא טיפלה בנזקקים ובגלמודים, דאגה להם ובישלה עבורם והעניקה "מתן בסתר". כמו כן נענתה לפניות לאומיות ואירחה בביתה בשנות השישים ילדים מבית שאן המופגזת".

עד כאן העובדות הקצרות והיבשות מהחוברת וכעת לפן האישי  / משפחתי שלי:

לצורך רשימה זו חזרתי ועלעלתי בעבודות השורשים של בני מימי חטיבת הביניים שלהם. לשימחתי מצאתי לא מעט תמונות משפחתיות, אפילו צבעוניות, שלהם עם סבתא-רבה שלהם. תמונות שלא כאן המקום לפרסמן.

אצל בכורי מצאתי את מסע הילדות הקשה שלה: (זכור לי שהוא הקליט אותה, אינני מוצאת את הקלטת).

וכך כתב:

"סבתי ילידת הארץ. היא נולדה בראש פינה ב-1902. (דור שמיני). אביה (אליעזר ורהפטיג) עבר לראש-פינה ועבד שם בבית חרושת לבושם. לאחר מכן עבד ביקב עד שנסגר. לאחר מכן עבד בחקלאות, קיבל מכת שמש ונפטר. באותו זמן היתה סבתי בת 5 וחצי. לאחר חצי שנה, כשהיתה בת 6, נפטרה אמה (רחל רוזנברג).

סבתא שלה לקחה אותה ואת אחיותיה תחת חסותה. לאחר זמן הגיע קרוב שאמר שהוא יקח את הילדות לבית יתומים בירושלים. בדרך שינה את דעתו ולקח את סבתי לזכרון-יעקב, שם נמסרה לקרוב משפחה אחר שהיה ללא ילדים. אחר-כך עברה סבתי לתל-אביב, בגיל 17 הכירה את בעלה בן-ציון שקולניק, התחתנה איתו, ועברה לגור איתו בראשון-לציון.

בגיל 18 ילדה את סבא שלי, אליעזר , ובהמשך את 2 אחיו ואחותו...סבתי נפטרה בשנת 1994 בשיבה טובה".

על פעילות ההתנדבות של טובה שקולניק כתב בני בפרק נפרד:

"סבתא טובה - אשה רבת פעלים. טוב ליבה ומעשי הצדקה וההתנדבות שלה ליוו אותה מאז ילדותה. לא סתם נאמר עליה "כשמה כן היא". ..כבר בגיל 10 השתתפה סבתי במעשי התנדבות. היא עזרה לדודיה במפעל "עזרת נשים" - ארגון שדאג למזון וללינה לנזקקים. הילדה הטובה עברה בין בתים, אספה כספים מתורמים, העבירה אותם לארגון "עזרת נשים" והחזירה קבלות לתורמים.

בראשון - לציון, לאחר נישואיה, עסקה סבתא בפעילויות התנדבותיות שונות.

במשך 60 שנה היתה חברה בתנועת ויצ"ו בראשון-לציון. הפעילות שלה שם החלה כאשר הגברת חנה לוין (נשיאת ויצ"ו ארצי וראש עיריית ראשון-לציון דאז), אשר שמעה על טוב ליבה ובקשה ממנה להצטרף לארגון.

(עפ"י קלטת).סבתא זוכרת פעילות מסויימת במסגרת ויצ"ו:

באחד מהחופשים הגדולים, כשלסבתא  היו ילדים קטנים, הביאו לראשון-לציון ילדים מבית-שאן המופגזת, על מנת להנעים עליהם את תקופת החופש. סבתא עזרה במציאת בתים-קולטים לילדים ואף אספה לביתה 3 ילדים. ילדים אלה (שהם היום אנשים מבוגרים והורים לילדים), זוכרים אותה ואת טוב ליבה עד עצם היום הזה, ובחגים הם הקפידו להתקשר אליה ולברכה.

סבתא התנדבה במשך 30 שנה במסגרת "יעל" (ארגון נשים המתנדבות בבתי חולים) בבית חולים אסף הרופא", שם עבדה במחלקה כירורגית, מחלקה קשה במיוחד, וטיפלה בחולים לאחר ניתוח. הגישה אוכל ושתיה חמה, ובעיקר תמכה בהם נפשית. ..בעיקר את אלו שאין לצידם קרובי משפחה. רבים הם הסיפורים של סבתא לגבי חולים אשר פגשו אותה כעבור שנים ברחוב וזכרו לה לטובה את הטיפול והיחס האישי שקבלו ממנה עת שכבו בבית החולים.

"מועדון רוטרי" - סבתא היתה פעילה במועדון בראשון. המועדון עסק בפעולות צדקה כמו למשל חלוקת מילגות וטיפול בקשישים.

"אגודת אילן", אגודה המטפלת באנשים שחלו בשיתוק ילדים. במסגרת התנדבותה באגודה זו דאגה סבתי לאסוף את קופות ההתרמה של האגודה, הביאה אותם לבנקים, הפקידה את הכסף בחשבון של האגודה, והחזירה את הקופות הריקות לחנויות.

סבתה טובה קיבלה תעודות הוקרה לרוב - תעודות על מפעל חיים, תעודות הממוסגרות ותלויות בביתה".

ולזכרונות שלי:

טובה שקולניק היתה המתנדבת הראשונה שהכרתי. אני זוכרת אותה, דוקא בשנותיה האחרונות. את אירוח כל הילדים והנכדים בשבתות וחגים, את ליל -הסדר רב המשתתפים, את עבודתה בטיפוח גן פרי וירק, ואת עבודות הסריגה שלה : פוזמקאות וסוודרים לנכדים ולנינים.

אני זוכרת את סבתא טובה יושבת בכל ערב שבת, צמודה למקלט הרדיו, מקפידה על האזנה לחדשות,ו...סורגת. חלילה לא לבטל זמן. גם כשהעיניים כבר היו כבדות, לא עשתה לעצמה הנחות.

את מקלט הטלוויזיה לא רצתה להכניס הביתה כי "בשביל מה...אין צורך", וכשהתרצתה והסכימה לקבל אותו היה זה בשביל ...האורחים.

סבתא טובה אהבה לספר לי סיפורים מראשון הקטנה. היה לנו עניין משותף: באותם ימים עבדתי במוזיאון העירוני והיא קרבה אותי להיסטוריה המקומית. בעלה בן-ציון שקולניק ז"ל (אותו לא זכיתי להכיר) היה הספר הראשון במושבה.

המספרה שלו שכנה בבנין בו נמצא היום המוזיאון. סבתא טובה שמרה בביתה אביזרים אחדים מהמספרה ואני הצלחתי לשכנע אותה להפקיד אותם למשמרת במוזיאון, למען יהיו חלק מהתצוגה ההסטורית של המקום. בעקבותי, הגיעה טובה לביקורים במוזיאון. שם פגשה ילדים מבתי הספר, סיפרה להם פכים מההסטוריה של ישובם.

טובה שקולניק היתה אשה יפה. גם בגיל 92. במיוחד אהבתי את העברית שלה, את המבטא הצברי - הגלילי שלה, את המרץ ובעיקר את החיוך שלה. חיוך שכולו טוב-לב.

זכיתי להכיר אשה מיוחדת במינה ואני שמחה שקברניטי העיר זוכרים ומזכירים אותה.

רשימה זו מוקדשת לילדי למזכרת.

1985: