ראשון לציון - ספטמבר, אוקטובר 1973

ימים בהם אני מעבירה זמן בין סיום התיכון לבין מועד גיוסי לצבא (24.12.73).

לא עובדת אבל מתנדבת. לא משהו בטחוני או קרבי, לא משהו חיוני, אבל בכל זאת משהו.

עבדתי בהתנדבות בבית הדפוס של המכון הוולקני בראשון לציון.

תפקידי בבבית הדפוס היה להשגיח על מכונה ענקית לשכפול חוברות. המכונה הדפיסה ואף הדקה עם סיכות את הדפים לאגדנים.

התוכן לא עניין אותי במיוחד, מאמרים על צמחים, מזיקים וכד'. אבל האוירה במקום היתה מחשמלת.

חברה' צעירים, הגענו באדיקות בבקרים, שרנו בצותא שירי ארץ-ישראל, (איפה את ורדה, הזמיר שלנו, בעלת גוון קול תימני,

שהפלאת כל כך לשיר ואשר זמרתך מתנגנת באזני עד היום ), היו ארוחות משותפות ושיחות על הא ודא.

 6.10.1973

על פניו יום כיפור רגיל, דומה לקודמיו.

יום הכיפורים, יום שבת, אנחנו, הצעירים החילוניים, בגיל ש"צום" זה רק ספורט.

צמים, משווים מי מחזיק מעמד יותר שעות. כרגיל משוטטים בחבורות ברחובות הריקים על הכביש הריק מתנועת כלי רכב,

יושבים על ה"ברזלים" במקומות שקבענו להיפגש, משועממים.

לאט לאט מתחילה להרגיש תכונה מוזרה. כלי רכב אזרחיים שועטים, לא אמבולנסים, לא רק ניידות משטרה, אלא ממש

כלי רכב פרטיים. מחזה לא מוכר בארצנו ביום הכיפורים.

רסר"ן שמועתי מתחיל לעבוד במרץ.

הרדיו דומם אבל מתחילים להעביר תחנות, מרחיקים אל ה BBC(ערוץ חדשות בריטי). אולי שם מישהו יסביר לנו מה קורה.

חרדה מחלחלת.

לאט לאט מתברר הגרוע מכל: קרוב לשעה 14:00  פתחו כוחות הצבא המצריים והסורים במתקפה מתואמת,

בו זמנית, בחזית הצפון ובסיני בדרום.

בשעת הצהריים הפר הרדיו הישראלי את דממת יום הכיפורים

הנה שידור חדשות ראשון, מהשעה 15:00 שצמרר את כולנו, הבהיר מה קורה והעלה את מפלס החרדה: 

http://web.macam.ac.il/~ruth_a/tv/3.mp3

חזרנו לרחובות, הרגיש לנו יותר נוח להיות ביחד, בקבוצות, לפחד ביחד, להתבלבל ביחד, לנסות להבין ביחד.

חיילים בחופשה מיהרו וחזרו לבסיסים. מילואימניקים מיהרו לבתים. טלפונים סלולאריים וביפרים לא היו אז.

הדרך היחידה לקרא לאנשים היתה באמצעות צו 8 שהגיע באופן אישי ע"י אנשי צבא / אנשי קשר.

כמו כן, ברדיו נשמעו סיסמאות: מילות קוד המשמשות את צה"ל לגיוס פומבי של חיילי מילואים בשעת חירום.

מילת הקוד (הקרויה בהקשר זה "סיסמה", אף שאיננה סיסמה) מסתירה את שמות היחידות המגויסות ואת היקף הגיוס}

היו שהסתובבו ברחוב עם טרנזיסטורים, דרך לשמוע מה קורה ולדווח.

כזה או אחר
   

חברים טובים הסתובבו מתוסכלים: "למה לא קוראים גם לי". לבסוף קראו לכולם. לא היתה ברירה.

במהלך המלחמה המשכתי להגיע אל בית הדפוס. זו היתה דרך נכונה להתמודד עם החשש לגורל אחי והחבר הפרטי ששירתו, מי בצפון ומי בדרום.

ימי המלחמה היו מאד לא פשוטים: דאגה, בשורות קשות, תקשורת לקויה, מכתבים וגלויות נשלחו מצד לצד, חבילות נארזו עם המון אהבה אל החיילים הפרטיים ואל חיילים אנונימיים (במסגרת מבצע ארצי), ונשלחו עם ברכת הדרך, בתקווה שיגיעו אל יעדם.

לקבל שיחת טלפון היה מרגש אבל כמעט בלתי אפשרי. שיחות בודדות התנהלו ב"קשר" הצבאי והועברו בין קווי בזק לבין הקווים הצה"ליים.

דרישות שלום הועברו כשהתאפשר.

זו היתה תחילתה של מלחמה נוראה, עקובה מדם, בה ספגנו אבידות קשות: מעל 2,000 הרוגים, מעל 5,000 פצועים וכ-300 שבויים.

שפר עלי מזלי: האח והחבר חזרו בשלום.

תמיד אזכור את הנופלים. יהי זכרם ברוך