אמצע שבוע. כמעט חצות. הטלפון מצלצל.

בן סטודנט: "אמא, אני בדרך אליך, אל תבהלי". (בדרך אלי, קרי: מדירת הסטודנטים שלו בת"א, על קטנוע)

אמא פולניה: (איך לא תיבהל )  "מה קרה"?

בן (לחוץ) וממלמל משהו שקשור להפקת סרט, שהוא הבמאי, פריט חשוב חסר, כובע של שוטר, יש בבית והוא חייב אותו. ניתק ויצא לדרך.

נזכרתי: לפני כשנתיים, הבן טייל בשכונה וחזר עם כובע של שוטר שנמצא זרוק לצד הדרך. אסף אותו הביתה כמוצא שלל ובידיעה שיבוא יומו ויהיה לו שימוש באחד מהסרטים.

תוך חצי שעה ה"ארכיאולוג" הגיע. למה ארכיאולוג הסבר בהמשך.

אמא: "אתה רעב? רוצה סנדוויץ?"

בן: "לא, אין תיאבון ואין זמן".

אמא מעצבנת: "אכלת משהו היום?"

בן, מנסה  להתרכז ב"איפה להתחיל לחפש", ותוך כדי מתמקד בשאלתי המסובכת, כאילו היתה בעייה מתמטית: "אה...נדמה לי שאכלתי. כן...בטח.. אפילו ארוחה חמה. באוניברסיטה."

אמא: "כוס תה?"

ילד קפוא מנסיעה לילית על קטנוע: "כן, בשמחה".

ברבו , סוף סוף יש לי תעסוקה. אני למטבח, הוא לחדרו.

חפר בעומקי הארון, פתח ארגזים שעברו מדירה לדירה ונשארו מיותמים אצלי, פגש "על הדרך" חפצים אותם הספיק לשכוח ו... חוק מרפי...בסוף בסוף בסוף בסוף, הכובע נמצא. מן הארון נשלף כובע שוטרים אמיתי אבל...איך אומר בעדינות...די איבד צורה. קצת נמעך.

הבן לא התיאש. אין ברירה, צריך לשפר את מראה הכובע. אין אחר.

בחור מגלה תושיה: "יש לך סיכות ביטחון קטנות"?

אני חושבת שכן.

זחלתי לארון שלי, חפרתי והוצאתי  את ארגז כלי התפירה של אמי ז"ל.

מתי בפעם אחרונה נפתח? שאלתי את עצמי. מן הסתם כשהילדים היו קטנים, אולי בפורים.

סיכות הבטחון נמצאו אך לא הועילו.

אולי חוט ומחט? שאלתי.

ננסה. החלטנו.

נמצאו מחטים קטנטנות. כל כך קטנות שאפילו סטודנט צעיר התקשה להשחיל בהן חוט דק...

אבל, לעבוד עם מחט דקה זה כואב, במיוחד כשצריך להפעיל כוח ולעבור דרך שכבות של בדים, קרטון, פלסטיק ומי יודע מה עוד.

"רוצה אצבעון"? צחקתי. להפתעתי לא שאל מה זה. שם על האצבע לחצי שנייה והעיף ממנו והלאה.

"לא נוח". צודק. גם אני מעולם לא השתמשתי. סבתא דוקא כן.

חפרתי ומצאתי מחטים ממש עבות, עם קוף גדול. ניסינו. אבל החוד היה עבה מדי ולא נתן סיכוי לביצוע המשימה.

חזרנו למחטים הקטנות והמענות.

את ביצוע התפירה והחיזוקים הוא ביצע, (ציפורניים בנויות ומחטים לא בדיוק עובדים ביחד...). אני תמכתי, העלתי רעיונות, יעצתי ו..צחקתי. הסיטואציה שיעשעה אותי.

עוד הוא תופר, מלפף ומחזק, בארשת פנים רצינית, עם הרבה סבלנות ובלו"ז צפוף, המשכתי לפשפש בארגז כלי התפירה של אימי.

ואילו מציאות מצאתי שם... אף מוזיאון לא היה מתבייש בפריטים כאלה: (צולם למחרת).

פיטריה מעץ לתיקון גרביים.

מסמן בדים (זה בטח היה של סבא שלי, שהיה חייט מקצועי)

קופסת ממתקים של עלית שהוסבה לקופסת כפתורים. אני זוכרת

ששיחקתי בהם בילדותי.

עשרות מחטים קטנטנות, חדשות, ארוזות, חבילות מלאות וסגורות.

כאילו היתה לנו חנות סידקית.

אצבעונים "פושטים" לצד אחד אלגנטי, עטור פרחים צבעוניים בצבעי אמייל.

קופסת סיכות של חברת "סנונית". מעניין אם היא עדיין קיימת.

ווים, קרסים, גומיות להחלפה. כאלה שהכנסנו בחגורה של מכנסי הטרנינג של הילדים.

והרבה חוטים. חוטי תפירה, חוטי רקמה (מימי שעורי המלאכה של בית הספר היסודי שלי). סלילים בגדלים שונים ובעיקר.. הרבה צבעים..

עד שסיים את מלאכת שיפוץ הכובע, סיימתי לפשפש בארגז.

שתיים בלילה. הסטודנט יוצא עם מבוקשו בחזרה לת"א.

אני, מלווה בדרך למעלית: "אל תשכח להתקשר כשתגיע"!.

הוא: הקסדה כבר על ראשו:  "אבל...הסוללה בנייד התרוקנה. יקח זמן".

אני: "מתי שתצליח. אני מחכה!"

ההודעה המרגיעה נכנסה ב-..04:00, כשאני כבר עמוק עמוק בתוך שינה.

סקרנית. האם הסרט יעלה לפייסבוק? ליו-טיוב?  אני שותפה.. לא?

לא מצפה לקרדיט.