במהלך הקריירה שלי כמידענית עבדתי בכמה מקומות. אף אחד מהם לא דמה לקודמו או לבא אחריו.

וריאציות שונות ומגוונות של המקצוע. התחלתי בספרייה ציבורית וגם היום עובדת אני בספרייה ציבורית, אבל באמצע היו שני מקומות שונים חלוטין. האחד במוזיאון לתולדות ראשון לציון והשני בעולם התקשורת.

במשך 13 שנים עבדתי במערכת של ירחון שם הייתי אחראית על הארכיון ועל הספרייה הקטנה של המערכת.

העבודה היתה מאד טכנית ובעיקר ידנית. כלי העבודה העיקריים שלי היו מספריים, ים של עתונים, גזרי עתונים, צילומים בפורמטים שונים, מעטפות, כרטיסיות , מדבקות וכלי כתיבה. על מחשב לא חלמתי.

לא אני ולא קולגות שלי בארכיוני עיתונים אחרים. רק במחלקת הגרפיקה של העתון התחילו לעבור מהגריד הידני למקינטושים. צילומים הזמנתי וקיבלתי מארכיונים ומחברות שהתמחו במאגרי תמונות מהארץ מחו"ל ע"י שליחים. מי חשב, אז, שיבוא יום וכל התהליכים האלה יתקצרו ואופי העבודה כל כך ישתנה. שבלחיצת כפתור הכל יהיה כל כך נגיש.

הארכיון היה קטן ונטול חלונות. סממן אופייני לארכיונים. חלילה שהקירות לא יהיו מבוזבזים, שלא יחסר מקום לארונות, מגירות  ומדפים. החדר היה אפרורי למדי. הצבעים ששלטו בו: על המדפים קופסאות שחורות, ארונות מתכת אפורים / ירקרקים ומגירות עץ לבנות. וכהמקום היה צר מלהכיל את האוצרות שאספתי ו"פלשתי" לחדר נוסף, גם הוא נראה זהה לראשון. אפילו תמונה צבעונית לא נתלתה בחדר. אף פיסת קיר לא נשארה חשופה. אוצר יקר וחשוב. היום כל אלה לבטח סרוקים וצרובים בזכרון של מחשב ומהירים לשליפה.

משתמשי הארכיון היו בעיקר עובדי המערכת: עורכים וכתבים שבאו לערוך תחקיר ולחפש מידע על אנשים או נושאים וגרפיקאים שנכנסו להזמין צילומים או שיקופיות. לעיתים היו לי אורחים אחרים. ידוענים / סלבריטאים שבאו לשאול צילומים לפיתוח למזכרת. רובם נחמדים ונעימים, אחדים סנובים ומתנשאים.

היו שהגיעו נרגנים וכעוסים על צילום או מידע בלתי מחמיא שפורסם. לא פעם נמצאתי בתפקיד "המרגיע הלאומי", למרות ששביעות רצון המרואיינים ממש לא היה באחריותי.

אחד התחומים החדשים אליהם התבקשתי להיכנס בעזרת ייעוץ של עורך דין היה נושא זכויות יוצרים. ההנהלה הקפידה שלא נפר אותם פן ניקלע לתביעות כספיות. לעיתים הייתי מוצאת צילומים שלנו בעתונים אחרים ואז אני יזמתי את תביעת כבודנו האבוד. ("לפחות תתנו קרדיט!)

גם השפה במערכת היתה חדשה לי. על מנת להיות בעניינים למדתי להכיר ולהשתמש במושגים כמו: לוגו, סקיצה, פוטו שופ, רזולוציה, דפוס אופסט, דפוס רוטציה, גלופות, העתקות שמש, פליירים / ברושורים, נייר כרומו ועוד רבים אחרים. מונחים שלא הכרתי מבית הספר לספרנות..

 כעבור זמן, וכשחשתי שדי נמאס לי מעבודתי הרוטינית, התחלתי "להציץ" החוצה ולחפש עוד עניין. לאט לאט "חדרתי" אל לב המערכת. שותפתי בישיבות צוות שהיו מיועדות להעלאת רעיונות לכתבות. את ההשראה לרעיונות שלי קיבלתי ממגזינים מחו"ל אותם קיבלתי בקביעות לצורך העבודה.

(הבדיחה הקבועה שלי היתה שמשלמים לי כדי שאקרא עתונים בזמן העבודה ).

כשהיו לי פה ושם כמה דקות פנויות (בכל זאת מערכת של ירחון איננה עובדת בלחץ נוראי כמו יומון), אהבתי לבקר במחלקת הגרפיקה ולהתבונן בעבודת העיצוב של הגרפיקאים. הם נראו לי כמו קוסמים. המשחק שלהם באותיות, בפונטים, בצילומים, בצבעים, המעבר שלהם משולחן האור וסכין החיתוך אל מסך המקינטוש הזר והלא מוכר לי, כבשו אותי. התעניינתי והפנמתי.

באותם ימים לא חטאתי בכתיבה, לא בצילום ובודאי שלא בעריכה.

ולדלתות המסתובבות:

שנים אחרי שעזבתי את העבודה בירחון, גיליתי את המצלמה הדיגיטלית הנוחה ופשוטה להפעלה. לא התמקצעתי בתחום, אבל התחלתי לצלם. לצלם ולתעד.

מאז, אני מעלה צילומים שלי למחשב שלי (הארכיון הפרטי) ולאתרים נוספים ברשת. לאלבומים הפרטיים שלי ב"פליקר", לאתרים לשיתוף תמונות ואחרים. "משחקת" ב"כאילו" אני עדיין בעיתון ונזכרת במונחים ובהווי הגרפיקאים שם. משנה גדלים, בוחרת גופנים, משחקת בצבעים וכד'.

גם הכתיבה כנראה קצת "נדבקה"..בימים ההם, כשעבדתי בירחון, לא עלה על דעתי לכתוב. את המלאכה הזו השארתי לכתבים המקצועיים. לימים, מצאתי את עצמי כותבת  בבלוגים. פלטפורמה שמתאימה לי להביע, לספר ולתעד נושאים הקרובים אלי ומעניינים אותי.

העבודה הספרנית באה לידי ביטוי בעיקר בתיוג התכנים והצילומים. פעם מיפתחתי ספרים ומאמרים של אחרים, היום אני מתייגת את התכנים שלי, על מנת להנגיש את החומרים שלי, לאחרים.

אשר לעריכה, גם לזה מצאתי מקום בעבודתי הנוכחית כעורכת האתר המקומי של מרכז המידע בשיתוף ש.י.ל.

ועוד:

השבוע, שבוע המודעות למידענות. כך אני קוראת לו. כנס מולטי ידע 2009 עומד להפתח ביום שני הקרוב.

הכנס זוכה לסיקור נרחב בתקשורת (ברכות למרכז ההדרכה לספריות ציבוריות על בחירה במשרד יחסי ציבור מעולה!).

איכשהו מצאתי את עצמי בתוך הבאאז הזה.. באופן מפתיע קיבלתי שתי הזמנות להתראיין. הראשונה לכתבה ל"מבט" של הערוץ הראשון. (לה נאלצתי לסרב בגלל אי-התאמה בין הלו"ז שלי לזה של המפיקים). שמעתי שהיתה כתבה מצויינת ושרואיינו ספרניות מספריות אחרות.

ההזמנה השנייה, להתראיין לכתבה קבוצתית על מידעניות מספריות שונות,

כתבה המיועדת לפרסום ב-6 מקומונים של ידיעות אחרונות. הראיון נקבע למחר.

יהיה זה מעניין לשבת ב"צד השני", מול המראיינת ובהמשך, אם יבקשו, אולי גם צלם.

אקנח באנקדוטה מהשיחה המקדימה בין הכתבת לביני.

הכתבת בקשה לדעת קצת פרטים עלי, על עבודתי ועל ...הבלוג שלי. התחלתי לספר והרגשתי שהיא לחוצה בזמן ומנסה לקצר. הצעתי לה:

"תני לי את כתובת המייל שלך, ואשלח אליך לינקים לפוסטים רלוונטיים בבלוג שלי, מהם תלמדי מי אני, במה אני עוסקת ומה מעניין אותי". הרעיון התקבל בברכה. טרחתי ונברתי חודשים ושנים אחורה (מי היה מאמין שאני פה כבר כל כך הרבה זמן) ושלחתי מבחר לינקים מגוון. כעבור עוד יום, לאחר שעיינה הכתבת בבלוג, התקשרה לתאם מועד

לראיון. שמעתי ממנה שהרעיון שלי היה מצויין, וכך קיצרנו תהליכים.

את התחקיר ביצעתי עבורה בדרך משלי... .

ולסיום, תודה לריקי, היחצ"נית הפרטית שלי..