כנס מולטי ידע 2009 ומארגניו זיכו אותי בשבוע מעניין וחוויתי.

מאחר והכנס קיבל את הכותרת המובילה "הספריה במעגלי החברה", קיבלנו, חבורה של בלוגרים / יות במה מתאימה

 במושב: "ניהול נוכחות מקוונת ברשת".

כל משתתף, ביניהם שתי מידעניות, סיפר על הנוכחות והפעילות המקוונת שלו ברשת האינטרנט.

היחצ"נים של הכנס "התלבשו" על המושב הזה כמוצאי שלל. הנה משהו פיקנטי... תכנים לא שגרתיים בעולמם של ספרניות / מידעניות.

ימים אחדים לפני הכנס הוזמנתי להתראיין למקומון של "ידיעות אחרונות". הראיון והצילומים התקיימו לפניו, הכתבה התפרסמה הבוקר

במקומוני השפלה (ראשון-לציון, עירי, ביניהם).

כמה מילים על חווית המעמד:

ביום המתואם מראש התייצבו בספרייה ("כותר ראשון" בראשון-לציון), כתבת וצלם. וליתר דיוק, ידעתי שתגיע כתבת, לא ידעתי שהצלם יגיע

באותו יום, ולא התלבשתי כראוי לכבודו. כש"התלוננתי" על כך, פטר אותי במילים: "זה בסדר, הצבע מתאים לך", כשהוא מתכוון לצבע הסוודר

שלבשתי, כמובן.

הכתבת היתה מצויידת בתחקיר מקדים: שיחה טלפונית ומייל ממני עם לינקים לפוסטים רלוונטיים בבלוג שלי. חששתי מהכתבה. חששתי מאי-דיוקים, 

ומאי-הבנות. ניסיתי לשכנע את הכתבת לקבל את הכתבה טרום פירסומה לקריאה מקדימה, אך לא הצלחתי.

הבוקר, לאחר הפרסום, נרגעתי. להוציא נתון לא מדוייק אחד (הכתבת שייכה אלי סיפור פיקנטי שהתרחש ב"כותר אלון"), יצאה כתבה מחמיאה.

גם למקצוע וגם לי.

תודה לשולה פרומר כתבת "ידיעות ראשון" ולצלם אבי מועלם.

עם הצלם היתה לי הרפתקאה מסוג אחר. הצעתי לו לצלם אותי ליד מסך הבלוג שלי, אבל הוא התעקש לצלם אותי בין מדפי הספרים. פוזה מיושנת לטעמי.

ניסיתי להתערב בהפקה. לשכנע אותו שלצורך נושא הכתבה כדאי שיצלם אותי גם עם מחשב ולא רק עם ספרים. משהו יותר עכשווי. בכל זאת,

בבלוגרית עסקינן. הלוגיקה שלי ושל הצלם לא מצאו מכנה משותף. הוא אמנם "עשה טובה" וצילם כמה צילומים על פי בקשתי, אבל גם המערכת בחרה

לפרסם צילום בין מדפי ספרים.

למען גילוי נאות: הצילום שפורסם דוקא יצא מוצלח, ואני קיבלתי שיעור ב-"איך לא להתערב בעבודם המקצועית של אחרים"...

  צילום: אבי מועלם ל"ידיעות ראשון".

קישור לכתבה ב-ynet 

ביום בו השתתפתי בכנס ראיינו אותי ל"גלי צה"ל". את הראיון לא שמעתי ברדיו אבל אני יכולה לספר שהראיון היה מאד משעשע, לדידי. אורלי און,

מנכ"לית מרכז ההדרכה לספריות ציבורית, "שלפה" אותי בהפסקה מחדר האוכל והציגה אותי בפני חיילצ'יק, במדים ירוקים, מכשיר הקלטה ומקרופון

שלוף בידו. בחרנו ספסל בפינה שקטה בגן ודיברתי. אני אומרת "דיברתי" ולא "התראיינתי" כי המראיין שלי הסתפק בשאלה-שתיים ומשם נתן לי לספר 

ללא הפרעה. אהבתי את הגישה. ולמה הייתי משועשעת? כי נדמה היה לי שהמראיין שלי היה משועשע גם הוא. כאילו הוא שואל את עצמו:

 "מה לספרנית הזו שנראית בת גילה של אימי... ולבלוגים". כאילו הבלוגוספירה נמצאת בחזקת צעירים בלבד.

כנעט התעלף כששמע שיש לי כרטיס בפייסבוק...

שני אנשים נינוחים ישבו להם על ספסל בשמש, פער דורות חוצץ ביניהם ומשתקף על פניהם, הוא מבצע את המוטל עליו, היא משתפת פעולה.

סיטואציה מבדחת, אבל.. גם ראיון זה יצא מוצלח.  על כך העידו אלה שבמקרה האזינו לרדיו למחרת, בשעה הנכונה, בתחנה המדוייקת.

חבל שגלי צה"ל אינם עונים לפנייתי לקבל את ההקלטה.

ושתדעו שגם הטלוויזיה היתה בעקבותי. כתבה לערוץ 1 פיספסתי כי לא התאים לי להגיע למפגש ספרניות ביום המסויים שנקבע. ערוץ 2 קבע

לראיין אותי ביום בו השתתפתי אבל דחה ליום השני. אז כבר לא הייתי שם.

תודה לריקי כ"ץ ממרכז ההדרכה לספריות ציבוריות על בחירה והמלצה.

תודה לליעד מ"גלאי תקשורת" על סבלנות, הערכה ומשיכה בחוטים הנכונים.