אצלינו בספרייה יש הנחייה ברורה לספרניות:
אין לשאול ספרים חדשים לפני שנותנים לקוראים "לשבוע" מהם. הפיתוי מאד גדול!!!
את הספרים הטריים והריחניים בחדר העבודה בספרייה אפשר לדמות ל"פירצה הקוראת לגנב"...,
אותו מכשול המונח בפני האדם הישר, מין אבן בוחן תמידית שכזאת.
הספרים עוברים תהליך הכנה לקראת יציאה למדף: עיטוף, חיתום, מיגון, בר-קוד, מדבקת שיוך למדור המתאים
וכן הלאה. אותן ידיין שמטפלות בהם בדר"כ באהבה וסקרנות הן הידיים שצריכות להתאפק ולא להשאיל אותם לבעליהן,
קרי, לעצמם...
כנ"ל לגבי כל פריט אחר כמו סרטי DVD המאד אטרקטיביים, וכתבי-עת.
מאחר ואינני עוסקת במלאכה זו, אינני יודעת לאמר עד כמה הכלל הזה תקף או פרוץ.
במקרה שלי, זו לא גבורה גדולה...אני מאד רחוקה מהם. 2 קומות שלימות מפרידות ביני לבין האוצר.
חוץ מזה, בדרך כלל אינני נוהגת לבחור ספרים על פי רשימת רבי-המכר, אני מתעניינת, מתייעצת עם הספרניות ברות-הסמכא
ושואלת על פי המלצתן. ולכן, הספרים החדשים לא לגמרי מפתים אותי. אני מחכה לחברות שתקראנה לפני.
ולכותרת:
השבוע עשיתי מעשה, לדעתי, ישר והגון ומצפוני שקט ורגוע, אבל יש מי שאולי יאמר שחרגתי...
לא יכולתי להתעלם מהחשיפה האדירה בתקשורת לה זכה הספר "אחוזת דג'אני" פרי עטו של הסופר אלון חילו.
חילו זכה, בעבור ספר זה, בפרס ספיר היוקרתי, והתקשורת "חגגה" עם זכייתו בכל דרך אפשרית: בקורת
ספרותית לצד ביקורת פוליטית.
סקרנותי הובילה אותי מהר מאד אל קטלוג הספרייה ושם ראיתי ששני עותקים נמצאים על המדף בהמתנה.
לא עברו דקות רבות ואחד מהם עבר "לחזקתי"..
האם הדבר דומה להשאלת ספר חדש?
מצד אחד, הוא כבר איננו חדש, יצא לאור ב-2008.
מצד שני, החשיפה האדירה לה זכה, לבטח תגביר את ביקוש הקוראים...
אם כך, ספרנית ישרה ואוהבת קוראים מרוצים שכמותי... , האם המחטף שעשיתי הגון או שהייתי צריכה לנהוג,
במקרה זה על פי כלל "ספר חדש"...
זוהי שאלה פתוחה, אתם מוזמנים להגיב.
אגב, הניילון כבר דביק ולא הכי נעים למגע.. סימן שעבר כבר הרבה מאד השאלות...
הכי חשוב: אני עדיין ב"שער הראשון". ( הספר מחולק לשלושה שערים), קוראת לאט ומתענגת על כל מילה שנכתבה
בעברית אותנטית של סוף המאה התשע-עשרה. בשלב זה אני מתרשמת מהשפה, הצד הפוליטי, הדילמות הכרוכות
והחשיבה על הפולמוס שהספר עורר...עדיין לפני.
לדיעתכם: אף רשימת המתנה בספרייה לא תשנה את קצב הקריאה שלי...
אודות הספר באתר של אלון חילו.