מזה שלושה ימים שהדואר האלקטרוני (אאוטלוק) בעבודה יצא מכלל פעולה.

אתמול אמרתי שאני מרגישה כמו קטועת ידיים ורגליים. ענו לי: "כולנו".

היום, לקחתי יום חופשי לסידורי הפרטיים. מעדיפה לכתת רגלי בחום, בדרכים, ולהיות יעילה במקום לבהות מול מסך שאיננו מקדם אותי לשום מקום. (נכון, יש עוד הרבה דברים אחרים לעשות בעבודה,

מעבר לשימוש בדואר, אבל יש לו חלק מאד מרכזי בתפקוד היום-יומי).

השעבוד הזה, התלות הזו, אינם נתפסים. איך הסתדרנו אי-פעם בלי הכלי האלקטרוני הזה?

כמובן, היה טלפון, היה פקס. ואפילו היה דואר רגיל. כזה שמגיע תוך מספר ימים.

אבל כשלא רגילים להשתמש באלו...התלות בדוא"ל נהיית נוראית. וכשמאמינים שאו. טו. טו. זה יסתדר ומחכים, זה ממש גרוע. כי זה לא מסתדר כל כך מהר. ואנשי המחשבים בטח כבר משתוקקים לחנוק את כל מי שמתקשר לשאול: נו? מתי? וכד'.

אם כך, זו בערך תמצית חוויותי / חששותי בימים אלו:

- מאחר ואין דואר פנימי, יש מדרגות ומעלית. (בתוך בניין הספרייה). זה דוקא בכלל לא רע. פוגשים אנשים פנים-אל-פנים, שואלים שאלות אישיות, מוצאים זמן לשתות קפה בנחת עם החברה'. נהיים יותר חברותיים וסבלניים.

אבל, עמוק בפנים, יודעים שזה "בזבוז זמן" !! זמן שבדרך כלל נחשב למאד יקר אבל לפתע...אין לאן לרוץ.

- מאחר ואין מיילים, פרוייקטים מתעכבים. לא מגיעות הצעות מחיר, לא מגיעים משובים ומענים לתכתובות.

אי אפשר לסגור תאריכים לסדנאות למתנדבים. אי אפשר להוציא הזמנות ועדכונים למתנדבים.

סוג של שביתה, אבל לא יזומה, כפוייה. הקצב מואט, שואף לאפס. דורכים במקום.

לעומת זאת, יש גם חששות: אין קשר עם המתנדבים. הם לא יודעים שאינני מחוברת לדוא"ל, שאינני קוראת את המיילים שלהם. נשאר לי לקוות שלא מחכות לי קטסטרופות, קרי, היעדרויות  שאינני יודעת עליהן מראש.

אתמול בערב נורא התחשק לי לכתוב למנהלת שלי על מפגש מוצלח שהיה לי אחר הצהריים עם דוקטורית

ומאסטרנית מהמחלקה ללימודי מידע בבר-אילן. מפגש לתחילתו של מחקר משותף. הם חוקרים, אנחנו מספקים את המקום, התנאים ובעיקר...מרואיינים. אז אני צריכה להתאפק ואספר מחר בע"פ... לזה קוראים בפסיכולוגיה "דחיית סיפוקים". חחח. אעמוד בזה..

יום הסידורים הזה עבר, מבחינתי, תוך כדי ניצול זמן מקסימאלי....

2 ערימות חול חדשות, תמימות וקטנות ליד המשקופים בחדר האמבטיה נהיו נושא מרכזי וניצול זמן מרתק:

- העמקת ידע על סוגים שונים של חרקים: נמלים / תולעי עץ / טרמיטים / ג'וקים וכל מיני מַרְעִין בִּישִׁין מיותרים שכאלה.

- היכרות עם מדבירים צדיקים יותר או פחות, מפחידים ונעימים. לא יאומן.

בטלפון הפחידו: "אלה בטוח טרמיטים... בראשון-לציון האדמה גרועה ומהווה מצע מצויין לגידולם". "צריך לקדוח במרצפות בכל הדירה ולהחדיר חומר". אלפיים ש"ח לטיפול. "לא, אנחנו לא מגיעים לאיבחון, את מחליטה, מזמינה וקובעים מועד לטיפול".

אני מחליטה? לא יודעת להחליט. לא בסוגיות מסוג זה. האם זה חול או נסורת? אין לי מושג. לי נראים שניהם אותו דבר. "האם יש להם (לנמלים) כנפיים או לא?" לא יודעת...לא רואה אותן. הן ברחו והתחבאו בפנים.

"מה זה "בפנים"? בתוך המשקוף או מתחת לרצפה?"

די!!! לא יודעת!!!! הרגשתי שאני מאבדת אמון בכל המומחים שענו לי. ולא תאמינו... התקשרתי רק אל כאלה שמופיעים במדריך "יצאת גדול" של ראשון לציון. לא יודעת מי הנפיק להם את החותמת הזו. מבחינתי הם יצאו "קטנים".

החלטתי שעלי לא עובדים. לא יתכן שאף אחד לא מוכן להגיע לחוות-דעת מקדימה.

במקומון "גל גפן" מצאתי גואל. לא הרפיתי. ניסיתי עוד חברת הדברה. לשמוע עוד דעה. לחפש ולמצוא את מי שיבוא לראות במו עיניו.

סוף סוף קיבלתי מענה "אנושי". הנחמדות והאמינות ניכרו כבר בשיחת הטלפון.

תוך חצי שעה הגיע הד"ר, לדיאגנוזה: "סתם נמלים" אמר בביטחון!!! ואני נשמתי לרווחה.

ריסוס קטן נגדם ונגד מקקים (באותה הזדמנות), 180 ש"ח ונגמר הסיפור!!! כך הבטיח. ובא לאילנה גואל.

לצדיק מגיע פרסום: יניב בר עזרא. טלפון: 052-3280710.

על המגנט שהשאיר כתוב: "שרות אמין, מקצועי, מדויק ונקי". אכן כך!

בוקר הבלהות הסתיים בארוחת צהריים ספונטנית וכייפית עם כלתי המתוקה. (השקעתי.. יותר זול מטיפול בטרמיטים )

לא נותר לי אלא לקוות שמחר יהיה דוא"ל. והכי חשוב, שלא נמחק דבר מההסטוריה שלו!