בוקר. ממש בתחילת הכנות לארוחת ערב שבת. רגע של חוסר ריכוז ו...תאונת עבודה. (במטבח)

מפגש בלתי מתוכנן בין סכין חדה (חדשה ואיכותית) לבין אגודל יד שמאל. אופס..

לא נעים. לשמחתי אינני מן המתעלפות במצבים כאלה. אבל, האצבע לא נראית טוב.

אני חייבת להזדרז ולהגיע למרפאת הקופה. חבישה זמנית שלא ממש עוזרת, מגבת עוטפת,

אבל איך מתלבשים?  ואיך נוהגים?

מסתבר שהכל אפשרי.

אני מגיעה אל מוקד רפואה דחופה של הקופה.

קודם לוקחים כסף. ככה זה ביום שישי. אף אחד לא מתרגש מהאצבע המדממת.

אף אחד לא שם לב ליד ימין המחפשת דרכה אל כרטיס הקופה בארנק ללא סיוע  מיד שמאל.

"אם תהיה הדבקה או תפירה....תקבלי את הכסף בחזרה".

צריך לחכות בתור.

אני מתיישבת על הספסל ומביטה סביבי.

לצידי יושב איש עם מסיכה.

אהה..נזכרתי... זו לא עונה כל כך נכונה לתאונות... לא הזמן המתאים להסתובב בין חולים.

לא נעים, אבל, זזתי כמה כסאות הצידה. בכל זאת יש לי כלבה בבית. מי יטפל בה אם אחלה?

בדיקה ראשונה אצל האחות. היא מסתכלת על הממצא, שורפת אותי עם חומר חיטוי

וקוראת באינטרקום לרופאה: "ד"ר יש פה תפירה". מפנים אותי אל חדר הרופאה.

עוד המתנה. מה קורה פה? אף אחד לא מתרגש מהאצבע המדממת שלי.

אני נכנסת לרופאה, גם היא מסתתרת מאחורי מסיכה. תחושה לא נעימה מציפה אותי.

"לכי מפה"...אני אומרת לעצמי.

"אבל מה עם האצבע?" שואלת עצמי. החתך עמוק. דרוש טיפול דחוף.

אני ועצמי מחליטות שאין ברירה. נשארים. למזלינו..אין הרבה אנשים.

נו טוב, אני אומרת לעצמי, הרופאים חייבים לשמור על עצמם / עלינו.

כשהרופאה הבינה שמדובר במקרה אצבע, הורידה את המסיכה. ברבו, אני לא מהווה סכנה לציבור.

"אין ברירה, החתך עמוק, צריך 2 תפרים"

"איפה?"

"בבית החולים. חכי, תקבלי הפנייה". עוד המתנה.

אני ממתינה והחשש מתחיל לחלחל. מה יותר מסוכן? החתך או ביקור בבית החולים בעונה

של שפעת החזירים?

בשלב זה החלטתי שאני כבר לא כל כך גיבורה. טלפון אל בכורי, דיווח מהשטח, שינוי תכניות (שלו, שלי

כבר השתנו...) והוא התיצב להסעה ותמיכה מוראלית.

אנחנו נכנסים לחדר המיון. ישר בכניסה שלט על עגלת הקפה: "כאן מוכרים מסיכות".

אני מתבכיינת..."בוא נברח". והוא, לא ממש עוזר: "את מחליטה".

בכל זאת נכנסים פנימה.

רופאים עם מסיכות, חולים עם מסיכות, וגם מלווים...עם מסיכות. לא הרבה, אבל הפוקוס של

עדשת העין שלי התכוונן עליהם.

אני: "לקנות לך"?

הוא: "בטח יקר פה". אני לעצמי: "חחח יש מחירי מבצע במקום אחר?"

נכנסים לד"ר הממיין. גם הוא עם מסיכה.

אני: "ד"ר זו רק אצבע. אתה יכול להוריד אותה". הוריד.

מתחיל לדבר איתי ברוסית בלתי מובנת לי.

אני: "ד"ר, אמנם שמי שקולניק (שזה תלמיד ברוסית) אבל אינני דוברת רוסית. עברית בבקשה".

ד"ר: בעברית צחה. כן, את שקולניק, אבל לא רק. את גם אילנה".

אני מוחה: " אז מה? אילנה זה שם צברי מובהק".

ד"ר: "לא. גם אילנה זה "שלנו"... נו, שיהיה. בזמן ובמקום אחר הייתי מפתחת דיון סוער.

בודק חום ולחץ דם.

אני: ד"ר זו רק אצבע. אני בריאה.

הוא: "אם לא אבדוק לא אקבל משכורת.."

אני לעצמי: "לכי תתווכחי עם כללים".  והאצבע? מה איתה?

ד"ר: "2 תפרים ואת משוחררת".

 "את הראשונה".

אני: "מה??? מה הראשונה?"

ד"ר: "הראשונה עם חתך באצבע. יש הרבה כאלה בימי שישי. השעה מוקדמת. את הראשונה".

"איזו הקלה" אמרתי לעצמי. "לפחות אינני הצילייגרית היחידה".

בשלב זה ליוו אותי אל חדר ה"פרוצדורה". בכורי החזיק ביחד אחת. אח הסיעוד החזיק בשנייה.

כמה הלצות על תערוכת הגופות.

רופא סטאזר מתוק (נראה לי צעיר מבכורי),

ואני בחוצפתי:" תהיה תפירה יפה?". לא נעלב. הבטיח שכן.

זריקת הרדמה מקומית

 3 תפרים (לא 2 כפי שהבטיחו)

זריקת אנטי טטנוס 

אופטלגין בשתיה.

הנחיות לטיפול ו...הביתה.

בדרך החוצה אומרים לי: "יש לך 7 ימי מחלה". גשי לרופאת המשפחה לסדר. וחבישה מחדש בכל יומיים.

אני אל בני: " מה יהיה עם 3 ימי החופשה שתכננתי?".

הוא: "הנה סידרו לך ימי מחלה במקום ימי חופשה".

מה הוא מבין...זו אותה קופה.

אני נכנסת הביתה. על השיש 4 כרישות שטפות ונקיות שלא ממש מבינות למה עזבתי אותן לכל כך הרבה זמן.

מה עושים?

יאללה, כפפה על היד הפצועה והכרישות בדרך לשינוי מצב צבירה.

בכל זאת יהיה כאן היום מרק.  By hook & by crook .

אם לא לילדים, (הארוחה בוטלה ) אז לפחות לי.