24 שעות חלפו מאז החוויה הטראומטית האחרונה שלי.

התלבטתי אם לכתוב עליה. שלא תגידו "מספרת הסיפורים שלנו מתחילה להמציא"

או "מה היא מרחמת על עצמה". או, מה עכשיו... לא נמאס לה לספר צרותיה ברבים.

בכל זאת, רק לפני 10 ימים תפרו לי אצבע בבית החולים ולפני כן רדפתי אחרי מזיקים

למיניהם והפעם..

נתקעתי במעלית. לא בדיוק חודש אוגוסט בלבב.

"למה לא כתבת מיד אתמול, כהרגלך, תשאלו.."  לא יודעת.

אולי חששתי מתגובות בנוסח "פטנטים נגד עין הרע" וכד'. בבקשה, נא לא לשלוח לי כאלה.

ולקורותי בקצרה:

נכנסתי למעלית בביתי אתמול בשעה 08:00 בבוקר. אני גרה בקומה 3.

כעבור שניות ספורות המעלית נעצרה ועלטה מוחלטת נפלה עלי.

לא ידעתי איפה אני נמצאת (באיזו קומה או בין אילו קומות), לא היתה תאורה, לא אורור

ואף לא קליטה בטלפון הנייד...כמובן.

נשמתי עמוק והחלטתי שאני לא נכנסת לפאניקה. יוצאים מזה.

בעזרת תאורת הסלקום (המצאה מבורכת) מצאתי את לחצן המצוקה והתנפלתי עליו כמוצאת שלל.

צלצלתי וצלצלתי ומדי פעם נדמתי על מנת להקשיב ולשמוע מה קורה שם בחוץ.

דקות עברו ואין תגובה מהעולם החיצון. כלומר, אולי לא דקות רבות אבל במצבים כאלה כל דקה היא נצח.

התחלתי לדבר בקול רם, לא ממש צעקתי כדי לא לבזבז אנרגיות.

בשלב זה התחלתי לנסות לחשב כמה חמצן נשאר לי ולכמה זמן.

גם לסוללה של הטלפון חששתי. שלא תגמר לפני שהסיוט יסתיים.

ואז התחלתי לשמוע קולות. אנשים ירדו במדרגות. וקיטרו. קיטרו על המצב, קיטרו על ועד הבית  ועל כך

שאין בחדר המדרגות תאורת חירום. מכאן הסקתי שהמעלית כנראה תקינה אבל יש הפסקת חשמל.

בשלב כלשהו אחד השכנים שמע אותי והתחיל לדבר איתי, מעבר לדלתות הכפולות (פנימיות וחיצוניות)

של המעלית. הסביר לי שהמעלית נעצרה בפתחה של הקומה הראשונה.

הסביר שיש הפסקת חשמל ושהוא (החשמל) לבטח עוד מעט יחזור. התשובה עצבנה אותי. אז מה?

לחכות למשיח? להמתין לטוב ליבה של חברת החשמל? ואולי זו תקלה לשעות.

ניסיתי להתקשר למשטרה, למוקד העירוני, לקרובי, כלום...ברגע שהרימו את השפורפרת...הקו נותק.

השכן חזר ועדכן שמכבי האש מסרבים להגיע...יש עיצומים. מאד מעודד... ושטכנאי חברת המעליות בדרך.

בערך בעוד רבע שעה.

נלחצתי. האם אחיה עד אז? אני תקועה כבר לפחות 15-20 דקות. מתה מחום, זיעתי ניגרת  (גם בגלל

החום וגם בגלל הלחץ הנפשי). ביקשתי מהשכן מים. ..אמר שיש לו רק קולה... ניסה להיות נחמד, ניסיתי

להיות נחמדה בחזרה.

שלחתי מסרון אל קרובי הגרים בקצה השני של העיר:

"אני תקועה במעלית. השכנים יודעים".

קיבלתי בחזרה 2 וכך ידעתי שקיבלו את שלי:

"את צריכה שנגיע?"

"כשתחולצי תתקשרי"...

מאחר ולא עניתי כל המשפחה התיצבה בקומה לבדוק אם אני חיה, לתת עצות, לזרז ואם צריך ..לצעוק.

הטכנאי הגיע. הדלתות נפרצו בשניה. פנס האיר ישר לתוך הפרצוף היגע שלי (הרגשתי כמו לכודה במכרה פחם).

הובלתי אל דירת השכנים לשתיה קרה והתאוששות.

נפרדתי לשלום מכל השכנים והקרובים. הודעתי להם שאין לי זמן להתעכב לסיפורים, אני מאחרת לעבודה 

(השארתי מאחורי אנשים המומים שהגיעו במיוחד בשבילי, התעכבו בדרך לעבודה ולצבא) ושמעתי אותם

ממלמלים: "לה אין זמן..."

ועכשיו ברצינות, הפוסט הזה נרשם כדי להפיק לקחים:

1. תמיד כדאי שיהיה בקבוק מים בתיק!  (לי לא היה)

2. פלאפון רצוי, לא תמיד מתפקד ככזה, אבל בהחלט משמש כפנס יעיל.

3. לפחות חבילה אחת של טי-שו בהישג יד. לי היו 2 בהישג יד והן שימשו אותי נאמנה.

4. אין טעם לאבד תושיה. המצבים האלה נחשבים ל"פשוטים".

5. הרבה הרבה סבלנות.

6. אין לסמוך על שירותים העובדים בעיצומים. הם מאד סלקטיבים במצבים כאלה. אולי היינו צריכים

    לאמר להם שפרצה שריפה ואז בטוח היו מגיעים.

7. אומרים שלא הייתי צריכה לדאוג לחמצן האוזל. זה קורה לאט. המעלית איננה אטומה לחלוטין ומאחר

    והייתי לבדי, לא היה מקום לדאגה.

ביום שלישי מתחיל חודש ספטמבר. כמה שאני מחכה לו...