מערכת ישרא-בלוג העמידה בפני הבלוגרים שלה נושא לפוסט: הפעם הראשונה ש...
הפעם מתחשק לי להשתתף בהצעה הקולקטיבית, שעדיין מאפשרת לי לבחור משהו ייחודי, לי.
בגילי המופלג ישנם אין-ספור התנסויות שהיו ראשונות, אבל אחת מהן היתה טראומטית במיוחד.
בין השנים 1975-1978 למדתי במחלקה לספרנות בבר-אילן. (השם הוחלף למידענות שנים מאוחר יותר).
אחד הקורסים, קורס חובה, התיימר לקרב אותי אל עולם המחשבים. לא זוכרת את שמו, כן זוכרת שזה
היה סיוט! בקורס זה הייתי אמורה ללמוד תכנות (השד יודע בשביל מה) באמצעות תכנה שנקראה
פורטראן - Fortran... התכנית נכתבה במחברת, הוקלדה והוזנה למחשב גדול והתוצאה התקבלה בצורה של
כרטיסים מנוקבים.
כך נראה כרטיס הניקוב של Fortran .
המחשב דאז היה כל כך שונה, רחוק ולא נתפס לעומת המחשבים הביתיים דהיום.
בעת שירותי בצבא יצא לי לעבוד עם טלפרינטר. שם הפלטים נראו בערך באותו פרנציפ של כרטיס הניקוב הזה.
אלה היו סרטים צהובים ארוכים ומנוקבים, כך שהיה דמיון מסויים בין חומרי-הפלט הללו, אבל...מכאן ועד הבנת הטכנולוגיה...הייתי אפס אחד גדול...
על טכנולוגיית כרטיסי הניקוב ועל מכונות התכנות הראשונות ניתן לקרא כאן.
אני זוכרת במעורפל כמה מושגים בסיסיים שהיו בשימוש באותה תכנה: If, Then, Go To, End
מעולם לפני כן לא השתמשתי במחשב. הוא נראה לי ספק מעורר כבוד, ספק מאיים. המחשב באוניברסיטה לא היה מחשב אישי אלא "אולם" המחשב. חדר גדול וקר בפקולטה למחשבים / מערכות מידע אליו היתה לנו הרשאת כניסה מתוקף המטלות שקיבלנו בקורס.
כבחורות במגמה כל כך הומנית, הקורס הזה היה מאיים ומיותר. כבר אז היה ברור לנו שלעולם, אבל ל ע ו ל ם, לא נעסוק בכרטיסיות הללו בפרט ובתכנות, בכלל. חברותי לספסל הלימודים ואני הפגנו גישת "אנטי" ישר מההתחלה.
"בשביל מה מלמדים אותנו את זה", "בשביל מה אנחנו צריכות את זה", "מדוע זה קורס חובה" וכיוצ"ב.
אין לי מושג איך בנות אחרות הצליחו לצלוח את הקורס הזה בשלום. לי היה קל. החבר שלי, דאז, למד במחלקה ללימודי מחשב, באותה אוניברסיטה, שלט בחומר, פגש אותי באותו בניין המחשב ו... פשוט עשה את המטלות במקומי ועבורי.
אילולא הוא, הייתי לומדת עד היום לתואר הראשון בספרנות...
גם הפעם הראשונה והעצמאית שלי מול מחשב p.c. / אינטרנט / זכורה לי היטב. במשך שנים רבות לא התקרבתי אל עולם המחשבים. בביתי היו 3 דיירים ממין זכר שרבו ביניהם על שעות גישה למחשב. האחד לצרכי עבודה והאחרים, עדיין בני-נוער, איך לא.. למשחקים.
הסתכלתי עליהם מרחוק ולאט לאט התחלתי להתקרב. הסקרנות גברה. אמנם הטראומה מאותו חדר מחשבים בבר-אילן והכרטיסיות המנוקבות עדיין חלחלה בתוכי, אבל נורא רציתי להתגבר עליה.
הצצתי ובדקתי מה הם עושים ובאחד הימים ביקשתי: למדו אותי.
השלושה לא ממש התלהבו מהרעיון שעוד גורם יתנחל בחדר המחשב ויגזול מזמנם ואולי אף יציק בשאלות.
הם בחרו לנפנף אותי. הרגשתי כמו כדור המועבר מיד ליד. כל אחד מצא תירוץ למה לא "כדאי" לי להיות התלמידה שלו, ולמה עדיף שהאחר יקח את הפרויקט לידיו. אולי חשבו שזהו עולם של גברים ושאין לי מה לחפש בו. אולי חשבו שהקליטה שלי מוגבלת ועבודתם תהיה קשה ומסובכת ואולי...סתם לא התחשק להם. (אני מקווה שהתשובה האחרונה היתה האמיתית..)
לאחר שהבנתי שמתוך ביתי לא תבוא לי הישועה עשיתי מעשה.
הודעתי לחבורה שהגישה השלילית שלהם תעלה לקופת המשפחה בממון. דהיינו, נרשמתי לקורס המחשבים הבסיסי והראשון שלי אליו הלכתי בהתרגשות, חגיגיות ושמחה. קורס של חב. ג'ון ברייס. (לימים עברתי קורס רציני וארוך שלהם) קרוב לבית. "נפלתי" לידיה של מדריכה חמודה וסבלנית. למדתי את רזי office הבסיסיים. הכרתי את האינטרנט. פתחתי בחגיגיות "חשבון" בהוטמייל. התחלתי לתקשר עם העולם ולמדתי למצוא ולהכיר אתרים.
השאר....הסטוריה