היום נפגשתי עם ת. לארוחת צהרים.

דיברנו על ההכנות שלי לקראת המעבר לדירתי המשתפצת.

סיפרתי על הספרים שאני מתכננת לתרום ליריד הספרים של הספרייה, יריד הבא עלינו לטובה בחוה"מ סוכות.

סיפרתי על כמות הבגדים שהצטברה ב"חדר הילדים", ילדים שכבר מזמן לא חיים בבית.

בגדים שמסיבות כאלה ואחרות נשארו בארון עם הוראה מפורשת "לא לגעת".

ההוראה, מן הסתם, תופר בימים הקרובים. זהו זה. הגיע זמן חיסול אוספים בלתי שמישים.

הודעתי לצעיר בני שביום שבת אנחנו ממיינים את תכולת ארונו ומעבירים אל "פתחון לב".

אמרה ת.: "למה שלא תעבירי אלינו, לפנימיה?"

ת. מלמדת בבית ספר המשמש גם כפנימיה לחלק מהתלמידים.

"מהו הסידור", שאלתי?"  לא ידעתי שהם מקבלים / זקוקים לתרומות של בגדים.

"מי ממיין? מי מחלק? מי מטפל בכבודה?"

סיפרה ת. שבפנימיה יש מכבסה בה עובדת גברת אחראית שמקבלת את התרומות, מכבסת, ממיינת, מקפלת, מסדרת על פי סידור משלה ומוסרת לתלמידים הזקוקים לבגדים.

"האם התלמידים אינם מתביישים לקבל בגדים משומשים, או שיראו אותם עם שקיות כאלו?" שאלתי.

כאן הגענו לפואנטה של הסיפור.

מסתבר שאותה אחראית על המכבסה אימצה פטנט גאוני.

היא משיגה שקיות של מותגים ידועים, מכניסה לתוכם את הבגדים הנבחרים, והנער/ה יוצאים מהמכבסה עם שקית "כאילו". כאילו יצאו מבוטיק נחשב.

באמתחתם בגדים נקים ושמורים ובליבם...רון ושמחה.

הם "כאילו" חזרו משופינג בקניון ואף אחד לא ממש יודע מה באמת בשקית.

התרגשתי.

סוף שבוע זה מוקדש למיון ובעקבותיו להעשרת בוטיק "כאילו"