אני עוקבת בעניין אחר גל ההפגנות והמחאות השוטף את הארץ.

אני מרגישה ומזדהה עם מצוקת הזוגות הצעירים, נזכרת במחאת "הפנתרים השחורים"  

ונזכרת בזמנים קצת מאוחרים יותר בהם אלתרנו על מנת לצמצם הוצאות.

- טרמפים לעבודה: גרתי בישוב קהילתי קטן בו כולם הכירו את כולם.

  תמונת מצב: אתה יוצא בבוקר עם רכבך. ביציאה מהישוב, בכיכר, ליד תחנת האוטובוס,

  עומדים אנשים וממתינים לטרמפ. =הסעת חינם. האנשים מוכרים. אתה כבר יודע מי הוא

  מי ומהו מחוז חפצו. אתה עוצר ואוסף. אין בושה. יש מאור פנים. הגלגל מסתובב, תרתי משמע,

  ובימים אחרים הוא בעל הרכב, אתה "תקוע" ויודע אל מי לפנות.

- אחרי הטרמפים מגיע שידרוג: נסיעות משותפות לעבודה ב"פולים". כדי לצלוח 30-40 ק"מ

  מהבית עד לעבודה, בשעת עומס ובנסיעה של כמעט "פגוש אל פגוש" היה צורך לצאת מאד

  מאד מוקדם, לעבור דרך השותפים למסע היום יומי, להגיע לעיר הגדולה, לפזר את הנוסעים

  קרוב למחוז חפצם ורק אז להגיע לעבודה. אחר הצהריים...סיבוב דומה. לא נוח, דורש תכנון

  ולוגיסטיקה אבל... חסכון כספי ניכר.

- היקף משרה: על מנת לחסוך במטפלות ומטעמי חישוב כלכלי טהור, בחרתי לעבוד בחצי  משרה. המשכורת, ברובה הגדול, עברה אל המטפלת. אבל, מקום העבודה נשמר.

אני שומעת שבימינו המושג "חצי משרה" כמעט ולא קיים. (במקרה בסביבת העבודה שלי

אופציה זו כן קיימת כי עובדים במשמרות) סגנון העבודה בחברות הגדולות השתנה, העבודה

יותר תובענית ודורשת שהות ממושכת, עד הלילה. הסיטואציה מאלצת את האמהות

הצעירות לויתורים כבדים מסוג אחר: או להשתעבד לעבודה ולחזור בשעות מאד מאוחרות,

או להשאר בבית ולנסות לאלתר עבודה מהבית.

- סבים וסבתות במקום שמרטפים בתשלום. אח גדול נשאר עם אח צעיר ממנו, גם כשזה

  נראה אולי מוקדם מדי. (ילדי מפתח"??)

- יציאה בנפרד לבילויים: הבנים לסרטי "אקשן" והבנות לסרטי "שמעלץ".

- מיחזור בגדי הריון. ה"אוהלים" של אז, השמלות הענקיות - הזמניות, אלה שהתאימו לכל חודשי   ההריון... ושבסופו כבר כל כך נמאס מהן.

- העברת בגדי ילדים וצעצועים שהחזיקו מעמד מאח לאחיין וממנו בחזרה לבן השני.

- אני נזכרת בחיוך: לקראת לידתו של בכורי קיבלה אימי טלפון מידיד משפחה וכך אמר לה:

  את זוכרת שכשביתנו הבכורה נולדה, קיבלנו מכם את מיטת התינוק שלכם, זו שהיתה של אילנה?

  (מיטת עץ של חב. "עונג" כמדומני - א.) לא תאמיני, היא עדיין נמצאת במחסן שלנו ואם אילנה

  מעוניינת היא מוזמנת לקבלה עבור התינוק שבדרך".

  קפצתי על המציאה בשמחה. לא זוכרת אם בכלל הנוסטלגיה והסימליות שבדבר, או כי ירד

  סעיף ברשימת ההוצאות שלקראת הלידה.

  סביר להניח ששתי התשובות נכונות.. המיטה הובאה אלינו, הורכבה, חודשה, נצבעה, ומפארת

  בנוכחותה תמונות רבות באלבומי הילדים.

  גם "שידת החתלה" לא נרכשה במיוחד. אילתרנו עם שולחן כתיבה מסיבי ששימש במשך שנים

  כשולחן עבודה של אבא ז"ל, צבענו בצבעי המיטה, וכך נוצר חדר ילדים מקורי, שימושי, בעלויות

  צבע בלבד.

לא היתה ברירה אחרת. כזה היה המרדף אחר הזול והויתור על הנוח.

אני לא בטוחה שהזוגות הצעירים דהיום מוותרים כל כך בקלות על הנוחות. בכל זאת, העולם עבר

שינוי. מי יוותר על גאג'טים. טלפונים ניידים, מחשבים ניידים ושאר פטנטים שלא היו מוכרים בזמני.

אני נזכרת שכשלנו היה קשה לא אהבתי לשמוע את זכרונותיה של אימי ז"ל:

"אנחנו יצאנו מהקיבוץ עם מיטת סוכנות".

"לנו לא היו חיתולים חד-פעמיים". אנחנו הרתחנו חיתולי בד ממוחזרים. (אגב, גם אני השתמשתי

בחיתולי בד עבור הבכור. חבילה אחת של חיתולי "פמפרס" האמריקאים הוצפנה בארון לשימוש

ייחודי בלבד: טיולים ונסיעות רחוקות).

"לנו לא היתה מכונת כביסה, אנחנו כיבסנו על האש בגינה או בסיר על הגז".

(וזה עוד לפני שנכנס מייבש הכביסה לביתי.. ).

או: "לנו לא היה טלפון" כשהיא מתכוונת לטלפון של בזק!

וכן הלאה.

אני משוכנעת שרוב הצעירים שנראו אתמול ב"תהלוכת העגלות" באו ממקום של מצוקה אמיתית.

יתכן  שמעולם לא היה פער כזה בין עשירים לעניים. אולי ידענו וראינו אותו פחות כי לא היתה

תקשורת כל כך פתוחה ועדכנית.

כל דור והפרופורציה או סף הויתורים שלו.

אינני שופטת...רק נזכרת ו...תוהה. את החישובים אשאיר לכלכלנים ואם כך קבעו, הם מן סתם

יודעים טוב ממני.

בדבר אחד אני בטוחה, אינני זוכרת שאי-פעם היו כל כך הרבה עמותות לסיוע ולתרומות

לנזקקים. מבחינתי זה המדד לניהול כושל של המדינה!!!

לא יתכן שבישראל, במאה ה-21, יסתובבו אנשים רעבים ברחובות. קשה לי לראות אותם

מנסים להשחיל את הבקבוקים הקטנים מתוך מתקני המיחזור על מנת לאסוף ולקבל עבורם את

הפקדונות. יש אומרים שאלה אוספים כספים עבור סמים. יתכן. אבל המראות קשים.

30/7/2011 - מצאתי את המדדים שחיפשתי. קיבלתי תשובה הגיונית ומשכנעת.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4101463,00.html